אל תטעו-מדובר בבעיה שקיימת לא רק בזמן בחירות, אלא בכל תקופה בשנה. את התנהלות מטות השטח אפשר להמשיל לסניף בני עקיבא ממוצע-השעון אותו שעון, הבלאגן אותו בלאגן, התקציבים וההשקעה הם אותם תקציבים והשקעה, ובשני המקרים-אם לא היו אנשים טובים שמתנדבים ומשקיעים שעות-היה חניך אחד לכל שבט והמבנה היה נראה כמו עמונה אחרי יום הפינוי.

ובתרגום חופשי-למצוא מתנדבים ליום הבחירות היה נחשב בשני מערכות הבחירות האחרונות בגדר נס שמצריך ברכה מיוחדת.

ובכל זאת, הלא יאמן קרה ו"ימינה" גייסה 7,000 מתנדבים, מספר שאפילו אם נשים אותו בפרופורציות שצריך בגלל הבייני"שים והגרעינים תורניים שגויסו-צריך לזכור שגם בימים מתוקנים, להשיג אפילו חמש מאות או אלף מתנדבים זה לא עניין קל.

ובתקופה אפלה כזו-ההישג הזה עשוי להוות את הסיפתח לשינוי התנהלות מפלגות הציונות הדתית לגבי השטח שלהם. הבעיה היא שמה שקורה בבחירות לא מעט פעמים נשאר בבחירות, ויש עוד דרך ארוכה עד שהמצב בשטח יהיה ראוי לציון וברמה מספקת.

אז מה הציונות הדתית צריכה לעשות כדי להגיע למצב אופטימלי?

שלושה דברים לכאורה פשוטים, שכל אחד הוא עולם ומלואו-ושמחייבים שינוי בתודעה, בעשייה, ובהתנהלות האישית של כל נציג מוניציפאלי וחבר כנסת.

1. דבר ראשון שחשוב לזכור-גם אם ההתגייסות ההמונית לא תשיג בדיעבד את התוצאה המתבקשת של 7-8 מנדטים וממשלת ימין יציבה, את העוצמות שהקמפיין הביא והגלים שהוא משאיר אחריו- צריך לנצל ולהשתמש כניצוץ שידליק את האור באפלה הקיימת.

הבעיה היא שלפוליטיקאים יש הרגל מגונה להשתמש כל עוד אתה מועיל, ואז לזרוק למחזור עד לפעם הבאה. ככה בדיוק מנהיגי הציונות הדתית התייחסו לשטח שלהם במשך כמעט עשור.

הפתרון כביכול פשוט-הפוליטיקאים צריכים להבין את מקומם כשליחי הציבור שלנו ולא להפך, ולהתחיל להתנהל מתוך הנחת העבודה המובנת מאליה-ששטח שמח ומבעבע שמקבל יחס נכון ובריא הוא שטח הרבה יותר חזק ומצביע מאשר שטח דכאוני, שרודף יועצי ח"כים ושרים שבועות עד שהם טורחים לענות ולהתייחס אליו.

סיכום במשפט-קצת ענווה וחיבור אמיתי לשטח יכול לעשות פלאים למוראל המגזרי.

2. נראה שתמיד צריך להזכיר את זה-הציונות הדתית היא לא רק הגרעינים תורניים, ישיבות ההסדר, המכינות הקדם-צבאיות והחבר'ה של הקידוש בשבת עם הקוגל והוויסקי. אומנם צריך תמיד לפעול למען הבסיס ממנו באת ואליו אתה חוזר, אבל אסור לשקוע בתוך החמין של שבת ולהירדם עוד לפני שמתקדמים הלאה בעשייה.

נציגנו בערים וגם אלו שיושבים בכנסת, צריכים להתחיל להכניס לישיבות העבודה שמתקיימות בין כותלי "חדר אחורי של מקום מקודש" עם חברי הסניף העירוני, נושאים חשובים לא פחות לקידום מעבר לתקציבים למבנה בנ"ע החדש, שיפוץ של ישיבת ההסדר, הגרעין התורני, או פתרון הבעיות שעושה ראש העיר עם קידום פרויקט שחשוב לקהילה המקומית.

הגיע הזמן גם לחשוב תרבות, כלכלה, פיתוח עירוני ועוד לא מעט נושאים שעבדכם הנאמן מכיר רק בכותרות מפוצצות שנשמעות מאוד משפיעות על אורח החיים היומיומי שלנו וחשובות לכל המי ומי מהמגזר שנושם, הולך, אוכל ומתלונן.

סיכום במשפט-לצאת קצת מהמגזריות שאנחנו כל כך אוהבים לשנוא לא תהיה סוף העולם, אלא בדיוק להפך.

3. מילה זו מילה, וכשלא עומדים במילה-מצטבר בציבור רגש מסוכן-אכזבה. אכזבה ציבורית יכולה להתפתח לאלף כיוונים-ובאף אחד מהם המאכזב לא ייצא נקי מפגיעות, רק תשאלו את בן גביר.

הדוגמה הכי רלוונטית היא ההתנדבות ההמונית בבחירות-שבעקבותיה חברי הרשימה מחויבים עוד יותר לשטח ולדרישות והבקשות שיגיעו ממנו עכשיו, מאשר בזמן שהם עוד נקראו "איחוד מפלגות הימין"-ואם לא יהיו מחויבים, השטח יתאכזב.

האכזבה תהפוך למרירות, המרירות לכעס, והכעס יתורגם בקלפי להצבעת אי-אמון בעוצמה יהודית, הליכוד ואפילו כחול לבן. זה קרה, זה קורה, ואין שום סיבה שזה לא יקרה בעתיד.

סיכום במשפט-אי עמידה בהבטחה או דרישות התפקיד כשליח ונציג ציבור יאכזב את השטח, ויתפוצץ ל"ימינה" בפנים כשיבקשו שוב את אמון הציבור.

מתוך שלושת הנקודות הללו, השורה התחתונה צריכה להיות מאוד פשוטה וברורה-אם נציגי "ימינה" ונציגנו המוניציפאליים יפנימו את מקומם, ירחיבו את עשייתם, יעמדו במילתם ויתנהלו בהתאם למצופה מהם-יש סיכוי לא רע בכלל שעוד 4 שנים מספר דו ספרתי של מנדטים לא יהיה חלום רחוק והזוי.

ואם לא יעשו זאת-כדאי שנתחיל להתרגל לרשימה עם שישה מנדטים ומטה באופן קבוע.

 

חנניה בן שמעון הוא תלמיד מכינה קדם צבאית, לשעבר דובר ויו"ר נוער הבית היהודי