למעלה מלמעלה מ-10,000 משתתפים בשעה זו (רביעי) באמפי בבאר שבע, בעצרת למען השבת הבנים הנמצאים בשבי חמאס בעזה: אברה מנגיסטו, הדר גולדין, אורון שאול והישאם א-סייד.

אילן מנגיסטו אחיו של אברה סיפר כי ביום שישי ימלאו 2000 ימים שאברה בשבי חמאס: "ב2012 אחי מיכאל נפטר, זו טרגדיה שמלווה את המשפחה עד היום, אבל מי שלא יכל להשלים עם מותו היה אברה. כבר בשבעה ראינו את השינוי שהחל באברה שהתחיל להסתגר ובקושי היה משוחח איתנו עד שהגיע למשבר נפשי ונאלצנו לאשפז אותו.

״אני הראשון שקבלתי את בשורת האיוב שאברה חצה את הגבול לעזה בלי דעת. לא אשכח את הרגע הזה לעולם, אני זוכר גם שהאשמתי אותו. ריבונו של עולם לא מצאת איפה ללכת ? דווקא לעזה?! היום אני יודע שאני לא יכול לשפוט אותו. אדם במשבר נפשי לא מודע למעשיו ולסכנות שהוא נחשף אליהם. לצערי אברה חצה את הגבול מול עיניהם של כוחות הביטחון שלא עשו דבר לעצור אותו".

מנגיסטו פנה אל הפוליטיקאים: "2000 ימים ארורים, חמש וחצי שנים שאין לנו אות חיים או מידע על מצבו הנפשי והגופני. האם הוא בריא או חולה ? האם הוא זוכה לטיפול אנושי? 2000 ימים של חוסר וודאות. האם ככה היו מתייחסים לילד לבן מקיסריה או מכפר אחים, שהיה חס וחלילה מגיע לעזה?מה פתאום. המדינה היתה מתהפכת. המנהיגים שלנו היו מפעילים לחץ. אבל אברה הוא אתיופי. ולכן הוא שקוף.  הסוגיה של אברה הינה מקרה הומניטרי ממדרגה ראשונה. אזרח חף מפשע שמוחזק בשבי בניגוד בניגוד לכל אמנה או חוק בנלאומי, בניגוד לכל מנהג אנושי".

שמחה גולדין פנה לרמטכל: "אדוני הרמטכל, חסרים לך שני חיילים. בקרוב מתגייס מחזור חדש לגבעתי ולגולני וההורים שלהם צריכים לדעת שכשהם יוצאים לקרב הם חוזרים ממנו.

"הדר היה אומר 'יש לך שתי אפשרויות בחיים: להתעסק בעצמך או לעשות דברים גדולים. הסתכלו סביבכם, על עם ישראל האמיתי, אנשים שעושים דברים גדולים. אבל המנהיגות שלנו עסוקה בעצמה.

"המנהיגות שלנו מצפצפת על הערבות ההדדית. זו לא מנהיגות, זו לא אחדות. זו לא אחריות. מישהו מכל האלפים יכול להסביר למה אלף עזתים נכנסים לעבוד בישראל והבן שלי נשאר בעזה? איך ישראל עוזרת להקים בית חולים חמאסי בזמן שלאברה מנגיסטו לא העבירו תרופות חמש שנים וחצי?"

אבירם שאול אחיו של אורון: "היום אחרי כמעט 6 שנים, הפסקנו לשתוק. היום לראשונה אנחנו משלבים כוחות כולנו יחד!"

"כשהתגייסנו לצבא קיבלנו את רוח צה"ל. לא סתם חילקו לנו את זה, לרוח שכל חייל נושא עמו בתרמיל הצבאי יש חשיבות רבה! ערכים כמו אחריות, דוגמה אישית, רעות, שליחות ועוד מופיעים שם.

אני שואל את עצמי- לאן נעלמו כל הערכים שחונכנו על-פיהם? בזמן שמערכת הבחירות השלישית מתקרבת בצעדי ענק, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: האם זאת הדרך שהיינו מצפים מממשלה לנהוג בחייליה שנשלחו לקרב ולא שבו? האם זאת הדרך שהיינו מצפים שינהגו באזרחים תמימים שחצו את הגדר? זאת הרעות, האחריות או הדוגמא האישית שאנחנו מעבירים לנער בן 18 שרוצה להתגייס לגולני? לאימא ששלחה את הבן שלה לצבא ההגנה לישראל שעומד בזה הרגע בגבול האויב?האם זאת הדרך שבה היינו מצפים שהממשלה הבאה תנהג?

גדולה של מנהיג לא נמדדת רק בהתמודדות על הנהגת המדינה- אלא ביכולתו להסתכל בעיניים של אמא שלי, גם אם הן דומעות, מבלי לפחד, ולומר בצורה ברורה: החזרת הבנים היא תנאי בסיסי, ערכי ומוסרי.

"הממשלה בוחרת לנהוג בדרך ההפוכה, ולמעלה מ-5 שנים מתחמקת מאחריות. מפקירה ונוטשת לא רק את הבנים, אלא גם את המשפחות!"

מאיה מורנו אלמנתו של עמנואל מורנו אמרה בעצרת: "בחמש וחצי שנים האחרונות הולכת ומתבססת התחושה שאנחנו כמדינה לא יודעים לקחת אחריות על התפקיד שלנו. שמי שרץ קדימה בשבילנו, לטובתנו, אנחנו הפננו לו גב. וחזרנו אחורה מושפלים.

אנחנו העם הכי מוסרי, הצבא הכי מוסרי. אבל כלפי מי אנחנו מוסריים?הרחבת מרחב הדייג, דיבורים על הסדרה, בניית בית חולים, העברת כספים. כל כך הרבה אנחנו עושים. וזה טוב שעושים אבל  משהו זכה לשמוע משהו על אברה מנגיסטו? לקבל איזה מידע על אזרח שלנו, של מדינת ישראל?"