ביקורת סרטים: ג'וג'ו ראביט

ז'אנר סרטי מלחמת העולם השנייה והשואה בנוי בתבנית די מסודרת- יש את הנאצים הרעים מצד אחד, כוחות הברית הטובים מצד שני ובאמצע היהודים המסכנים שבדר"כ מנסים להימלט.

ג'וג'ו ראביט הורס את התאוריה הזו, במובן החיובי של המילה. הוא בונה את כל הסיפור מההתחלה, ודווקא מנקודת מבט של ילד גרמני (רומן גריפין דיוויס), שנראה בדיוק כמו שארי צריך להיות- בלונדיני, עיניים כחולות והערצה עיוורת לפיהרר. כל כך עיוורת, עד שהיטלר מלווה אותו בכל רגע כדמות דמיונית בראשו.

לפי האגדות, אף שחקן לא הסכים לשחק את המנהיג הנאצי המתועב, ככה שבעצם מי שמגלם את התפקיד הנחשק הוא בעצם הבמאי והתסריטאי של הסרט טאיקה ווטיטי, שבאופן לא מפתיע הוא ממוצא יהודי מצד סבו שעשה עד כה קומדיות מטורפות, והצליח גם עכשיו לייצר את הדמות של היטלר כגרוטסקית ומפתיעה, ואפילו קצת מעוררת חיבה.

הנער הגרמני- יוהנס "ג'וג'ו ראביט" בצלר הוא חבר בתנועת הנוער הנאצית, לעומת אימו (סקרלט ג'ונסון) שפחות מתחברת לכל האדאולוגיה הרצחנית ואביו שנמצא בחזית. עד כדי כך היא לא מתחברת עד שמחביאה בעליית הגג נערה יהודיה בשם אלזה קורר (תומאסין מקנזי), שלאט לאט מערערת ומערבבת את השוני והגבולות שבין הנאצים והיהודים.

לא בכדי הסרט מועמד לאוסקר וגרף את הפרס הראשי בפסטיבל הסרטים בטורנטו, מדובר ביצירת מופת שנכנסת עמוק ללב. העלילה מצליחה לייצר פה דיאלוגים משמעותיים בין הדמויות, שבהתחלה נראים כתלושים מהמציאות שבה הם מתקיימים, אבל בעצם מקרבים אותם אחד לשנייה.

הדמויות בסרט אינם סתם ניצבים, אלא לכל אחד מהם יש משמעות מיידית וכאלה שיתבררו בהמשך הסרט. כמו האקדח שמופיע במערכה הראשונה ויורה באחרונה, ככה משמשים פה נעליה של האמא שיופיעו כמה פעמים בעלילה, בכל פעם בהקשר שונה ומפתיע של שמחה ואושר וריקוד וטרגדיה- כל מה שבעצם מייצג חיים הזויים בתוך מלחמה לא הגיונית.

בכלל, כל הסרט מנסה לתאר מציאות באופן לא מציאותי, ולא רק הדמויות- אלא גם הקהל- עובר תהליך של התפכחות והעמדה מחדש של דעות ועמדות, והגיבור שמתחיל כנאצי מושבע דווקא הוא זה שמעיף את היטלר לכל הרוחות בסוף, ומושג המשפחה הארית הטהורה מאבדת את משמעותו.

השחקנים מתלבשים על הדמויות שלהם בצורה מושלמת, עד שנדמה שמדובר בכלל בהצגת תיאטרון שמתרחשת לנגד עינינו ולא במסך דו מימדי. אפילו שחקני המשנה הם מהחביבים עליי ביותר, כמו מפקד המחנה ההיטלראי (סם רוקוול, שזכה באוסקר), והמדריכה שלו (רבל ווילסון) שבכל פעם שרואה אותה על המסך היא תמיד מצליחה להצחיק מחדש.

אומנם הגרמנים בסרט כמעט לאורך כל הדרך מוצגים באור חיובי כזה או אחר, ואפילו הגסטפו מצליחים לעורר אמפתיה מסוימת, ואולי פה דווקא טמון המוקש הגדול של הסרט – לדעת שהוא רק עלילה בדויה, ולא לתת לה להשפיע על האמת ההיסטורית, שבה סרט כזה לא היה יכול לקרות גם לא על המסך הקטן, בטח שלא במציאות. אבל נראה שאין כאן ניסיון לשכתב את ההיסטוריה מחדש ולהעמיד נרטיבים אחרים, אלא הצלחה קולנועית לגעת בנושא רגיש ונפיץ ולהישאר בחיים, ועם חיוך גדול.

לא יודע בכמה סרטי שואה יצא לכם לצחוק ולדמוע בו זמנית, להרהר על המשמעות גם הרבה אחרי שהמסך נכבה והאורות נדלקו, אבל מדובר בסרט חובה לכל המשפחה וממש לא ביום השואה.