זכה בצלאל סמוטריץ' למה שלא רבים זכו לו – נראה שמאחוריו עומדים, מגויסים כחיילים, כמעט כל ערוצי ואתרי התקשורת המגזריים. מה הם מרוויחים מכל הסיפור, איני יודע; מה הציבור מפסיד מכך, ובכן לא מעט.

למעלה משבועיים הרב רפי סובל מרדיפה תקשורתית אובססיבית. הוא מואשם ב'פוליטיקה קטנה', 'חוסן אמון ציבורי', 'איבוד המנדט שניתן לו', ונקרא להסיק מסקנות ולחזור למכינה ממנה הוא בא. לעומתו ניצב הנסיך על הסוס הלבן, או אולי המשיח על החמור, בצלאל סמוטריץ', אשר בינתיים שומר על תדמית המבוגר האחראי שרק רוצה את טובת הכלל.

מי גדול, כשיר, מתאים וראוי ממי, הרב רפי או בצלאל? איני יודע וספק אם מישהו מאתנו יודע. ובכלל השאלה מי עומד בראש, מתאימה יותר למפלגות אחרות. על המהות לעומת זאת, יש הרבה מה לדון.

אחרי שבמערכת הבחירות הקודמת כפה עלינו סמוטריץ', באדיבות לחץ בלתי פוסק של אמצעי התקשורת, לוותר על המפלגה הדתית לאומית ולהגיש אותה על מגש של כסף לגברת תל אביבית חילוניה, אנו מתבשרים שוב שגם הפעם לשם הוא מכוון. ימינה.

אמור לי למי נראה לך הגיוני לחבור לצורך התמודדות בבחירות, ואומר לך מי אתה.

סמוטריץ' הוא איש ארץ ישראל השלמה. איש האתמול. בזמן שאף אחד לא עסוק במשא ומתן על נחלת אבותינו, הוא ממשיך לפמפם לנו שארץ ישראל בסכנה ונאבק את מאבקי העבר. את כל המציאות הוא רואה דרך המשקפת הצרה של 'חוק ההסדרה, כן או לא', מתעלם כמעט לחלוטין מכך שהאירוע המרכזי מתרחש כבר מזמן בזירה לגמרי אחרת.

תאמרו – הרחקת לכת, הגזמת, האם לא שמת לב לזקן המעטר את פניו, ציציותיו המתבדרות ונאומיו מלאי הגאווה היהודית… שמתי לב ושמחתי בכל אחד מהם עד מאוד. ומכל מקום, אין דרך אחרת להסביר כיצד בימים בהם מתנהל מאבק קיומי על יהדותה של המדינה, בוחר לו שר התחבורה להעלות על דעתו חבירה למפלגת 'הימין החדש'.

בנט, שקד, מתן כהנא וחבריהם, באמת היו יכולים להיות שותפים נפלאים, אילו היינו היום בתקופת המאבק על פינוי ימית, או סמוכים לכינון הסכמי אוסלו והוויתורים על חלקי הארץ. בתחומים הללו, לפחות כך נראה, הם פרטנרים לא רעים בכלל. אלא שלא ימית ולא אוסלו עומדים כאן על הפרק והטלטלה שעוברת מדינת ישראל בשנים האחרונות, מחייבת חברים מסוג אחר לגמרי.

אותו שלטון של יועצים משפטיים, שופטי בג"צ, אנשי תקשורת ועוד, המאיים בימים אלו על בחירתם הדמוקרטית של אזרחי ישראל בעשור האחרון, הוא גם אותו שלטון אשר לקח לעצמו את הזכות לעצב מחדש את זהותה של מדינת ישראל, לשנות את צביונה ולתת לה פנים חדשות. אותו שלטון רואה את עצמו כמושיעם של אזרחי ישראל המסכנים אשר טרם התוודעו ל'אור' ול'אושר' הטמונים בערכי המערב הליברליים והפוסט מודרניים, ועל כן דואג להם דאגת אב לבנו הקטן והטיפש, ובוחר בשבילם מה נכון לחשוב וכיצד ראוי לחיות.

רדיפת ראש הממשלה היא כסף קטן ביחס למה שבאמת קורה מתחת לפני השטח. במשרד החינוך מחנכים היום את כל ילדי ישראל, החל מגיל שלוש, לחשוב שלהיות הומו זה נורמלי, להתבולל זה אחלה ולהחליף מין זו אופציה לא רעה בכלל. הצבא מתנהל על פי אג'נדת מיגדר פמיניסטית אולטרה ליברלית, וכבר כמה שנים שהוא מתגאה בתפיסה הסוברת ששוויון הזדמנויות לנשים חשוב יותר מהצלחה בשדה הקרב. את הרבנות יש מי שרוצה להעלים מן העולם, ובדרך הזו לפתוח פתח לגיור סיטונאי של מאות אלפי גויים ממש. ועל הכותל מונחת חרב חלוקה מאיימת מצידן של התנועות הרפורמיות.

כל 'החגיגה' הזו איננה יד הגורל, או מקרה שקרה שכך הזדמן. את החגיגה הזו יוזמות, דוחפות ומובילות קרנות בינלאומיות, עם חלקן הציבור הישראלי כבר עשה היכרות ראשונית, אשר שמו להן למטרה את חיסול המדינה היהודית ואת כינונה של המדינה החדשה – מדינת כל אזרחיה.

זו הזירה. כאן המאבק. על זה היום נלחמים.

גם עשר קבים של כריזמה ויכולות וורבליות יוצאות דופן לא יוכלו לחפות על חשיבה לא נכונה וחוסר היכרות עם האיומים האמיתיים בפניהם ניצבת היום מדינת ישראל. רק חוסר היכרות הנובע מרשלנות, יכול להוביל אדם מוכשר כשר התחבורה, לשקול לבחור בימים טרופים אלו בני ברית שמתוך שוגג או מזיד, בנושאים הללו, קצת לא נעים לומר, אבל נמצאים בצד של הרעים.

לצערנו, לפחות כפי הנראה עד כה, גם הרב רפי עדיין לא מבטא אופוזיציה רעיונית לכיוון בו בוחר סמוטריץ' ללכת, כך שלעת עתה נותרנו חסרים מי שירים את הדגל ויקרא – מי לה' אלי.

היעדרם של תלמידי חכמים גדולים אשר יכו על קודקודם של שליחי הציבור שלנו ויפקחו את עיניהם, יחד עם היעדרם של ערוצי תקשורת ואנשי תקשורת מקרב 'המגזר' שיעזו לתהות על מהות החיבורים החדשים, גם הוא לא מוסיף לנו או מבשר טובות.

 

דוד וכטל הוא תושב עלי העוסק בחינוך