אנחנו אוהבים מספרים עגולים, לכן עם כניסתנו אל תוך 2020 נאה לסכם את העשור שחלף לו ביעף בלוח השנה שלנו.

העשור של נתניהו

נתניהו נמצא כאן כבר יותר מעשור, אבל העשור הנוכחי מסמל את שנות שלטונו של נתניהו כראש ממשלה בקדנציה השנייה וזו שנראית כנצחית. הוא הביא לכאן הישגים בתחום המדיני, בעיקר כשלא נכנע לאובמה, לא פנה אל דרך הנסיגות, מיצב את איראן כאויב בו צריך להילחם, פתח קשרים מדיניים עם המעגלים הקרובים והרחוקים, ייצב את הכלכלה והביא קשר אוהב עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שהעביר את השגרירות האמריקאית והכריז הכרזות מרחיקות לכת לגבי ישראל.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

(צילום: אריאל ליבא | ניסים פרץ)

אבל בתוך כל אלו נתניהו יצר קיטוב עמוק וביחס אליו נחלק העם לשניים. הוא גימד יריבים מבית, עשה מה שפופולרי, לא עמד בהבטחותיו, שוב ושוב ושוב. הגיע למצב ששלושה כתבי אישום תלויים ועומדים כנגדו ומדינה שלמה נסובה סביב הציר שלו. מקורבים רבים שלו הפכו יריבים, אם בחסות הסכמי עד מדינה, ואם כאלו שהיו בלשכה, ראו ונכוו מההתנהלות. אי אפשר להיות אדיש לאיש הזה, שהוא פוליטיקאי בחסד, נואם דגול, אך גם כרך את עצמו עם הימין ועם העם- עד שנראה לפעמים שהוא חווה שהמדינה זה הוא. זה היה העשור שלו. והשאלה לגביו היא, היכן יהיה נתניהו בעשור הבא?

העשור של נפתלי בנט

אין עוררין על כך שנפתלי בנט הוא הפוליטיקאי הכי משפיע במגזר הדתי לאומי. האיש שכבש בסערה את הבית היהודי, הצליח לפצל אותו באופן דרמטי, לפני קצת יותר משנה, כשל, קם ולראשונה רשם בתולדות המדינה עובדה לפיה יש שר ביטחון חובש כיפה. גם אל בנט כמו נתניהו, אי אפשר להיות אדישים. חלקם אוהבים אותו, חלקם ממש שונאים. אבל אי אפשר להתעלם. אפשר להגיד שיש ציונות דתית לפני בנט ויש את זו שאחריו. כל אחד ישפוט אם לטוב או למוטב.

בנט הניע מהלך ושאיפה להגיע הכי גבוה בפוליטיקה הישראלית, הצהיר ומנסה עדיין לפעול, שהציונות הדתית לא תהיה עוד גלגל בעגלה, אלא היא תוביל קדימה. בניסיונות הללו, הוא גם הוביל, או נפתח, או נחשף, לקו של פשרנות דתית גדולה יותר, מה שעורר זעם אצל רבים. לבסוף אף החליט לצאת לדרך חדשה, שכמעט וריסקה אותו ואת הפצעים שלה הציונות הדתית עדיין מלקקת. עכשיו הוא שוב בתקופת מבחן שזימנו לנו הבחירות, האם בנט יחזור ויצליח בגדול? או ששוב נראה כישלון?

העשור של הפמיניזם הדתי

אם נחזור עשור אחורה, הפמיניזם הדתי היה בחיתוליו. שלא לומר מוקצה מחמת מיאוס בקרב הקונצנזוס הרחב. לאט לאט הוא צבר תאוצה. בשנת 2012 נפתחה קבוצת הפייסבוק "אני פמיניסטית *דתיה* ואין לי חוש הומור", שם החלו להתרכז נושאים פמניסטיים של המגזר, הקבוצה הלכה וגדלה ואף ממנה התפצלה קבוצת פמיניסטיות הלכתיות. אני חושב שלפני עשור קשה היה למצוא בעיתונים תורניים יותר במגזר ובעלונים תמונות של נשים כי "כל כבודה בת מלך פנימה". היום בכל פאנל שמכבד את עצמו יושבות נשים, את מפלגת ימינה הובילה אישה (חילונית) לאחרונה. נשים נמצאות בכל מקום ובכל במה. הדיון אודותן ומיקומן, הפך ארכאי בקרב רבים ועבר לקבוצות חרד"ליות קטנות, שגם אצלם חלו תמורות בעשור החולף.

העשור של הוואטספ

עם כל הכבוד לפייסבוק וטוויטר שגם מקומם לא נפקד בנפח של של הרשתות החברתיות בחיינו, קשה לדמיין את עצמנו בלי אפליקציית וואטספ הכל כך יומיומית. אמנם היא הוקמה שנה לפני העשור הנוכחי, ב2009, אך התאוצה שצברה במהלך העשור החולף, היא לא פחות ממדהימה. ואיך אמר פעם הסטנדאפיסט נדב אבוקסיס? "היום כל אחד פותח קבוצת וואטספ. היית בתאונה? מישהו ישר מכניס אותך לקבוצת 'החבר'ה מהתאונה'".

העשור של האוונגליסטים

זה כבר חזון נפרץ לראות אמריקאים שאהבת ישראל יוקדת בליבם משל גדלו בקריית ארבע. הם יותר ימניים מאיתמר בן גביר. מאוהבים ביוסי דגן, בנג'מין נתניהו ומשתגעים על שמן זית ויינות משובחים מאחיה, פסגות וגוש עציון וניתן לראותם בסיורים בשילה העתיקה. הרבנים חלוקים לגבם ויש הרואים בהם צרה צרורה שרק מנסה לנצר אותנו. אבל מרבית הציבור הימני בישראל מקבל אותם בזרועות פתוחות ורבנים אחרים רואים בהם התגשמות חזון הנביאים. יש לזה קשר לעלייה של טראמפ בארה"ב ולהעברת השגרירות. נתניהו סבור שהוא זה ששינה את הכף בקרב הציבור השמרני שם מעבר לים ולכן כל הטוב הזה מורעף עלינו. אבל יכול להיות גם שמתישהו הערכים שלהם ושל הימין בישראל עלולים להתנגש. בינתיים זה מוזר לנו מאוד להיות כל כך נאהבים בקרב אומות העולם. כל כך מוזר עד שהאינסטינקט היהודי מחפש איפה פה הקאץ'.

העשור של המזרח התיכון

לפני עשור בדיוק החל האביב הערבי. זה הנפתח בתוניסיה והביא לנפילת מובארק במצרים (עם הפוגה של האחים המוסלמים וחזרה לצבא לידי א- סיסי). שליט לוב מועמר קדאפי איבד את כיסאו, הכל נראה טוב ויפה עד המלחמה בסוריה. שר הביטחון אהוד ברק אמר ביהירות שאסד ייפול תוך כמה שבועות. העשור חלף עבר לו ואסד על כיסאו וברק קיבל את המקום העשירי במפלגה שקיבלה 5 מנדטים ועכשיו גם פורקה.

אבל מעבר לכך העשור בסוריה קירב את המליציות של איראן לכיווננו, הביא את המפלצת שנקראת דעא"ש- שבשיאה שלטה על שטח עצום בעיראק ובסוריה. המלחמה בסוריה ובכלל האביב הערבי גררו גל פליטים המוני, ששינה את פני אירופה. המלחמה שם הכניסה את רוסיה למזרח התיכון, והייתה לה השפעה לא מבוטלת על כך שטראמפ נבחר לאחר עידן אובמה. אובמה אמנם קיבל פרס נובל לשלום אך המדיניות הנאיבית שלו, שהחלה בנאום הפייסנות במצרים, הובילה לראקציה האיסלאמית. הדבר יצר גם בריתות אחרות במזרח התיכון, כך מצאנו את עצמנו בברית עם ערב הסעודית ושאר המדינות הסוניות שכונו מתונות ביחס לעליה האיראנית. העובדה הזו שמה את הפלסטינים בצד, כאשר עד אז ה"בעיה הפלסטינית" מנעה נורמליזציה עם מדינות העולם הערבי. הפלסטינים נזנחו בצד, וישראל התקרבה אל מדינות רבות במזה"ת.

העשור של הלאומיות המערבית המתחדשת

ברחבי אירופה החלו לעלות מפלגות ימין שדוגלות בהיבטים לאומיים יותר, לפעמים אפילו לאומניים. העדפה של הפרטיקולרי על פני האוניברסלי. אוסטריה, פולין, יוון, אנגליה עם הברקזיט וארה"ב של טראמפ. לזרם הפליטים שהגיע בחלקו הגדול בשל האביב הערבי היה חלק לא מבוטל בצמיחת הלאומיות הזו. במובנים רבים היא עזרה לישראל. המשטרים הללו גילו אמפתיה גדולה יותר להתמודדות שלנו עם טרור אסלאמי רצחני. מאידך באותן במדינות צמח גם ריאקציוניזם גזעני, אנטישמי שהתעורר עם הלאומנות הגואה, והפך את פניו גם נגד היהודים. שוב הקונפליקט הזה בין היהודי לישראלי. לנו קל להגיד: אז שיעלו לארץ, אבל זה יותר מורכב. אלו זרמים של שנאה אנטישמית ליהודי באשר הוא יהודי, בארץ או בעולם.

העשור בו השמאל נמחק

בכנסת ב- 2010 גוש הימין הוביל עם 49 מושבים. החרדים שלא היו חלק מ-"בלוק" ולא נספרו אוטומטית עם הימין, מנו 16 ח"כים. הערבים מנו 11 ח"כים. גוש השמאל החזיק ב 16 מושבים, ואילו המפלגה הגדולה במרכז מנתה 28 מושבים, בראשה עמדה ציפי לבני והיה ברור מה עמדותיה המדיניות.

אז אולי, החלה השחיקה בעמדות השמאל. ליבני, ביתם של יוצאי המחתרות, הפכה למנהיגת המרכז- שמאל ולה היה קשה עם המיתוג הזה. אבל המערכות בעזה- שניפצו את תקוות "המרכז שמאל" שיצר שרון בהתנתקות, שהצטרפו אל הפיכחון מאוסלו, וגם השינוי הדמוגרפי הובילו למיאוס מהמילה שמאל. עד שהיום אפילו לסתיו שפיר קשה להצהיר בקול גדול כי היא שמאל. כשנתניהו רוצה לסמן יריב ולהחליש אותו, הוא מכנה אותו 'שמאל חלש' כמו שנעשה בבחירות האחרונות.

גנץ, לפיד ואפילו במפלגת העבודה מתרחקים מהמילה הזו כמו מאש. התפיסה השמאלית, זו שהובילה וייסדה את המדינה בראשיתה הפכה למרמס. גם בפן הכלכלי, גם בפן המדיני. לעומת זאת אם נעבור רק על שמות המפלגות משרשרת מערכות הבחירות האחרונות, נמצא את ימינה, הימין החדש ואיחוד הימין.

עשור של תמורות בתקשורת

בשנת 2010, כך על פי ויקיפדיה, הפך 'ישראל היום' לעיתון היומי בעל התפוצה הרחבה ביותר בישראל. על חוק ישראל היום- שנועד להגביל את תפוצת העיתון פוזרה הכנסת ה- 19. לא רק זאת אלא שתיק 2000 נסוב בדיוק סביב ההשפעה של ישראל היום. תיקי נתניהו כולם נוגעים בתפוח האדמה הלוהט הזה, הסיקור התקשורתי, ובשל כך רבים רואים בתיקים כאבסורד. בעשור החולף הרשתות החברתיות החלו לתפוס נפח ונגסו בהגמוניה של התקשורת הממסדית. ההשפעה והביקורת חדרו גם ללב המיינסטרים ולכן אנשים כמו קלמן ליבסקינד קיבלו במה בתאגיד השידור הציבור (עוד פרק בתמורות של העשור).

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

ארכיון (צילום: אולפן סרוגים)

אבל השינוי העיקרי שחל בתקשורת בעשור החולף, שאותם שינויים השפיעו עליו, הוא הירידה של העיתונאים מ-"אולימפוס האובייקטיביות". אם עד אז העיתונאים ניסו לצייר את עצמם כצינור של דיווחים ללא פניות, אט אט החלו להפנים שזה לא כך. וחוסר גיוון ומונליטיות של עיתונאים- מייצר גם מונוליטיות של דיווחים (מוטים לצד אחד לרוב- שמאל).

 

ישראל היום הוגדר וקוטלג כביביתון, ידיעות כאנטי- ביביתון, אנשים כמו עמית סגל הביאו יותר אל קדמת הבמה את דעתם, ליבסקינד הצהיר במי הוא בוחר, אראל סג"ל עורר סערה כששידר בגל"צ, ברק רביד- ביטה את דעותיו השמאליות בבוטות, כך גם רינו צרור ואחרים, הכל בחוץ וכולם יודעים מי שייך לאן ויעקב אחימאיר של לפני עשור, הוא לא יעקב אחימאיר של היום.

דבר אחד חבל. שבכל אלו, עיתונאים רבים איבדו את ההוגנות בסיקור ואת החתירה לאמת. אין בעיה שיש לאדם עמדה ודעה, אין בעיה שתהיה גם שקיפות לגביה, אבל לפחות לשים לנגד העיניים שזו המטרה.