היהודים הם עם של טקסטים, אבל הכינוי "עם הספר" שכוונתו המקורית היא: עם התנ"ך, לא מתאים ליהודים. כי הטקסט המכונן של היהדות אינו התנ"ך, שהתקבל גם אצל הנוצרים, אלא התלמוד ומה שמסתעף ממנו. אם באלף השנים האחרונות היינו פונים לעילית האינטלקטואלית של היהודים והיינו שואלים אותם מה הם עושים כל היום, הם היו עונים, אנחנו לומדים גמרא.

התלמוד הוא טקסט קשה ולכן הוא מאתגר. יש בו ניתוחים עדינים ולוגיקה חריפה, סיפורים מתוחכמים, רעיונות כבירים ואגדות פלא. הליכי החילון, חיבלו ביכולתו של הטקסט הפלאי הזה, להדהד את עצמו לתוך השיח התרבותי. כבר ביאליק ורבניצקי נחרדו מהמחשבה על היעלמותם של האוצרות הללו, לכן טרחו לחבר את ספר האגדה המפורסם.

היום התלמוד נאבק מול אתגר נוסף. לאתגר אקרא "חרדת ההדתה" המושג הדתה נכנס רק לאחרונה לשיח הציבורי בישראל, הורים מודאגים ממניפולציות סמויות יצאו למאבק נגד תכנים במערכת החינוך וגורמים פוליטיים, כהרגלם, עשו מכך הון.

הצלחנו לשכנע אותו שהמקורות האלו אינם שלו

אבל גם אנחנו, הרבנים, אנשי הישיבות ולומדי התורה, אשמים בחרדה שאחזה בחברה הישראלית. בחרנו במודע לסגור דלתות, לאטום אוזניים מפני פרשנויות צורמות, להדיר ואפילו לזלזל בצורות קריאה שלא מתוך בית המדרש. החשש שלנו היה מוצדק וגם התלמוד עצמו מציג בפנינו חכמים שחששו מלימוד תורה פומבי ונגיש לכל. אבל החשש הזה, העלים את התלמוד מהיהודים ואפשר רק למי שקיבל על עצמו זהות דתית להצטרף ולהכיר את הנהר העתיק שהרווה את דמותם של היהודים.

גל אוחובסקי עורר עוד סערה כשאמר על שיר של ישי ריבו: "שיר נורא, שיר הדתה אולטימטיבי, אני לא אוהב מוזיקה אמונית – דתית. זאת מוזיקה מקולקלת. אני לא מעוניין לשמוע תפילות ברדיו שלי"

אוחובסקי לא רוצה לשמוע תכנים מהמקורות ברדיו שלו משום שהצלחנו לשכנע אותו שהמקורות האלו אינם שלו. מנקודת מבטו הוא צודק. לקחנו מקורות, סגרנו אותם בתוך בתי המדרש וכעת הם שייכים, מובנים ואהובים, רק ליושבי בית המדרש. כאשר אמן ישתמש בהם הוא יהווה איום על מי שנשאר בחוץ.

אוחובסקי חרד מפעולה מניפולטיבית כלפי זהותו, אולם דווקא החשיפה הכנה והנינוחה למה שיצרו חז"ל עשוי היה להפיג את הפחדים ולהעשיר את המרחב התרבותי שבו פועל אוחובסקי.

התלמוד הוא קודם כל קול של ריבוי קולות

כי התלמוד הוא קודם כל, קול. קול של ריבוי קולות. קול של מתן מקום וכבוד לחילוקי דעות ולמגוון עצום. היצירה של חז"ל היא הספרות שהמוטיב הכי בולט בה הוא הערעור, אי ההסכמה.

חז"ל עושים מחלוקת בחן רב, במרומז, בעומק וביצירתיות מעוררת השתאות ולפעמים בבוטות וברוגז. אין אף ספרות בעולם שיש בה כל כך הרבה מחלוקות וויכוחים.

יחודו של התלמוד מתבטא גם באופי האסוציאטיבי שלו, הגלישה מנושא לנושא ומרעיון לרעיון, הנחלת מסרים גלויים וסמויים בסיפורים מלאי השראה ודיוק, מחשבה סוערת ובעלת תעוזה רבה, זו ספרות שלא נכתבה כמותה מעולם. וכשיש לך אוצר, גל, אל תוותר עליו. והאחריות היא לא רק עליך, היא גם עלי ועל כל יושבי בית המדרש.

אולי ננסה שוב ביחד? אולי נלך לחפש בלילה הזה שנפל עלינו את מה שאיבדנו מרוב פחד?

==

הרב ד"ר בני פרל הוא ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים בר אילן תל אביב ויוזם "פסטיבל אגדות חז"ל ברוטשילד" שיתקיים ביום שלישי כ"ו כסלו, 24.12.19 בשדרות רוטשילד 124 תל אביב. הפסטיבל מציג עשרות מרצים מפורסמים; רבנים, אנשי אקדמיה, אמנים, אנשי רוח ונציגי ציבור שמלמדים ומשוחחים על אגדות חז"ל. פסטיבל חז"ל פתוח לקהל הרחב.