פרשת וישב: הפללות שוא ותפירת תיקים – בימים ההם בזמן הזה

'הפללת שווא' או במונחו העממי 'תפירת תיקים' מתייחסת למצבים בו אדם, חף מפשע, נאשם בפלילים באמצעות ראיות כוזבות, או באמצעות עדות שקר. תופעה זו על אף ההסכמה הגורפת בגנותה, ועל אף היותה מעשה אסור פסול ובלתי מתקבלת, קיימת מתחת לפני השטח. מעת לעת נחשפות פרשיות על תפירת תיקים. כך למשל, נציב הביקורת על הפרקליטים, השופט בדימוס, דוד רוזן, קובע באחת מהחלטותיו ממצא לפיו שוטרים תופרים תיקים לאזרחים שמתלוננים נגדם.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

צילום: ערוץ מאיר

בדברים שכתב השופט רוזן הוא מתאר "הדעה הרווחת…במקום בו אזרח מתלונן על תקיפת שוטרים, תלונה זו לא תיוותר לבדה. בתגובה לתלונתו יחקר האזרח בגין תקיפת שוטרים, בסיומה של חקירה, יואשם לעיתים האזרח בתקיפת שוטרים" [החלטה מיום 9.12.2018]. לרוב קולם של טענות אלו קיים בעצימות נמוכה, אנו פוטרים את הדברים בכך, שהטוען בודאי מנסה להסיט את השיח מענייניו האישיים של החשוד אל מחוזות אחרים.

הדברים נשמעים אחרת כאשר הם יוצאים מפיו של שופט בית משפט מחוזי, השופט בדימוס שלי טימן בראיון שהוא לעיתון גלובס, הוא מספר "בפרקליטות שנאו אותי שנאת מוות בגלל החלטות שנתתי נגדם ובגלל שהם [=הפרקליטות, א.ב.י] שאני לטובת הנאשמים כנראה, ושהגישה שלי ליברלית מדי" עד לכאן אפשר לקבל את הדברים, אך הם לא נעצרים כאן והשופט טימן, ממשיך ומתאר "קיבלתי מידע ממקור מוסמך, שתופרים לי תיק בשתי הפרקליטויות, בתל אביב ובמרכז" [הריאיון המלא באתר גלובס 25.5.2008].

התופעה של תפירת תיקים אינה חדשה, ואושיותיה מצויים עוד בימי המקרא. ניתן לזהות מספר אירועים קריטיים וחמורים בהם חף מפשע נענש מבלי לעשות כל רע ומבלי לחטוא. שלוש דוגמאות בולטות, שי להביא בהקשר זה.

האירוע הראשון של 'תפירת תיק': אשת פוטיפר

המקרה הראשון מופיע בפרשת השבוע שלנו, מקץ [בראשית לט]. האירוע מתרחש בבית פוטיפר, דמות בכירה בבית פרעה, סריס פרעה ושר הטבחים. פרטי המקרה מתארים כיצד אשת פוטיפר, משדלת את יוסף לשכב איתה. יוסף מסרב להצעה, ואף מנמק את סירובו בפניה "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוהים" [בראשית לט;ט], אשת פוטיפר אינה מוותרת והיא ממשיכה בניסיונות השכנוע.

ברגע שאשת פוטיפר מפנימה שיוסף נחוש בדעתו שלא לעשות את החטא הגדול הזה. אשת פוטיפר מחליטה לנקום. כך מתאר לנו הכתוב את 'תפירת התיק' הראשונה בהיסטוריה האנושית "ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית שם בבית. ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה. ויהי כראותה כי עזב בגדו בידה וינס החוצה. ותקרא לאנשי ביתה ותאמר להם לאמר ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו בא אלי לשכב עמי ואקרא בקול גדול. ויהי כשמעו כי הרימתי קולי ואקרא ויעזב בגדו אצלי וינס ויצא החוצה. ותנח בגדו אצלה עד בוא אדניו אל ביתו" [בראשית לט;יא-טז].

אשת פוטיפר מנצלת הזדמנות שרק היא ויוסף נמצאים לבד בבית, היא מנסה לשכנע את יוסף לקיים את מבוקשה יוסף שנותר נחוש בדעתו שלא לחטוא, מוצא עצמו בסיטואציה שהיא תופסת את בגדיו, לפי פשט הפסוקים יוסף אינו מתפתח ובורח מהבית, או אז מתחילה אשת פוטיפר לצעוק ולהזעיק עזרה ולספר כיצד יוסף ניסה לשכב איתה. התוצאה לא מאחרת לבוא פוטיפר בעלה מקבל את גרסת אשתו ללא כל ניסיון לשמוע את עמדתו של יוסף ומבלי בכלל לברר מה בדיוק היה שם, הוא קובע כי יוסף אשם והוא מושלך אל בית האסורים.

הדוגמה השניה של תפירת תיק: דואג האדומי – אחימלך וכהני נב

המקרה השני מתואר לנו בספר שמואל א' פרק כא-כב. התקופה ימי הרדיפות של שאול המלך את דוד. במנוסתו דוד מגיע אל עיר הכהנים נוב. ופוגש את אחימלך, הכהן הגדול באותם ימים. דוד מבקש ממנו לחם וחרב. דוד אינו מספר לאחימלך את הסיבה האמיתית להגעתו, ואחימלך אינו מודע ליחסים העכורים ששוררים בין שאול המלך לבין דוד חתן המלך ומי שהיה בעל מעמד בבית שאול. לבקשתו של דוד מעניק לו אחימלך לחם ואת חרב גוליית. מהצד צופה בכל המתרחש דואג האדומי, "אביר הרועים אשר לשאול" [שמואל א כא;ח], פרשני חז"ל נחלקו במהות התפקיד של דואג, אך המכנה המשותף של כל הדעות שמדובר בתפקיד חשוב ובכיר בארמון המלוכה.

לכאורה על פי פשט הפסוקים במעשה של אחימלך אין כל פסול, דואג האדומי מודע להיעדר הבעייתיות, ולכן כאשר הוא מדווח לשאול המלך על מה שהוא ראה בנוב הוא מוסיף פרט נוסף שמסבך את כל הסיפור, "ויען דאג האדמי והוא נצב על עבדי שאול ויאמר ראיתי את בן ישי בא נבה אל אחימלך בן אחטוב. וישאל לו בה' וצידה נתן לו ואת חרב גלית הפלישתי נתן לו" [שמואל א פרק כב;ט-י], כלומר דואג מוסיף שאחימלך שואל לדוד בה'. פרט זה שלא מתואר בהתחלה מתווסף לגירסתו של דואג האדומי, והיא זו שהופכת את המעשה מסיוע בעלמא לבגידה בשאול המלך, שכן אפשרות לשאול בה' מסורה רק למלך, ולא כל אדם יכול לשאול בה' [רש"י, מהר"י קרא, רד"ק שמואל א, כב;יג]. שאול המלך מקבל את גרסתו של דואג האדומי, והתוצאה גזר דין מות לאחימלך, 85 כהנים נושאי אפוד, "ואת נב עיר הכהנים הכה לפי חרב מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק" [שמואל א כב;יח-יט].

הדוגמה השלישית של תפירת תיק: מקרה נבות היזרעאלי

המקרה השלישי הוא המתואר לנו בסיפור כרם נבות היזרעאלי, המופיע בספר מלכים א, פרק כא. הסיפור מתרחש בתקופת מלכותו של המלך אחאב, מלך ישראל. בהתאם למתואר במקרא, למלך אחאב ארמון, בסמוך לארמון שלו היה מצוי כרם שהיה שייך לנבות היזרעאלי. אחאחב שהיה מעוניין בכרם מציע לנבות לרכוש את הכרם. נבות היזרעאלי מצידו דוחה את הצעתו של המלך, בנימוק "חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך" [מלכים א כא;ג]. אחאב לוקח קשה את תגובתו של נבות היזרעאלי. איזבל אישתו של אחאב, כאשר היא שומעת על המקרה, מבטיחה לבעלה "אני אתן לך את כרם נבות היזרעאלי" [מלכים א כא;ז].

כדי לעמוד בהבטחת ולהוציא את הכרם מנבות היא תופרת לנבות היזרעאלי תיק, היא מארגנת משפט ראווה מתוכנן היטב. "ותכתב ספרים בשם אחאב ותחתם בחתמו ותשלח הספרים ספרים אל הזקנים ואל החרים אשר בעירו היושבים את נבות. ותכתב בספרים לאמר קראו צום והושיבו את נבות בראש העם. והושיבו שנים אנשים בני בליעל נגדו ויעדהו לאמר ברכת אלהים ומלך והוציאהו וסקלהו וימת. ויעשו אנשי עירו הזקנים והחרים אשר הישבים בעירו כאשר שלחה אליהם איזבל כאשר כתוב בספרים אשר שלחה אליהם. קראו צום והשיבו את נבות בראש העם. ויבאו שני האנשים בני בליעל וישבו נגדו ויעדהו אנשי הבליעל את נבות נגד העם לאמר ברך נבות אלהים ומלך ויצאהו מחוץ לעיר ויסקלהו באבנים וימת" [מלכים א כא;ח-יג], איזבל מתדרכת את האנשים בהוראות מפורשות, בוחרת בשני אנשים 'בני בליעל' שיהיו מוכנים להעיד שנבות קילל את ה' ואת המלך, העונש על קללת אלוקים ובגידה במלך הוא מוות. באמצעות שני העדים המפוקפקים נבות נידון למיתה, ובמיתתו המלך יורש את כרמו.

המאפיינים הבולטים של תפירת תיק

סקירה של שלושת המקרים מלמדת על דפוס פעולה זהה שעומד מאחורי תפירת תיק. הראשון שמדובר בהוראה או בביצוע של בעל סמכות אשת פוטיפר, דואג האדומי, והמלכה איזבל, אשת אחאב. בכל המקרים הנפגעים הם אנשים חפים מפשע, יוסף, כהני נוב, ונבות היזרעאלי, שמפשט הכתובים לא עשו דבר והעונש אינו מגיע להם. המשותף לכל האישומים שמולבשים על הנאשמים הם אישומים שלא ניתן להוכיח אותם אלא בעדות, ניסיון אונס, מרידה במלך, וקללת האל והמלך, סעיפי אישום שההכרעה בהם קשורה בשאלת מהימנות העדים ועדותם. עוד מאפיין את הסיפורים שגרסת המאשים, שהוא בעל סמכות, ולכאורה נחזה להיות אובייקטיבי עדיפה ומתקבלת ללא כל בעיה. ואחרון חביב בעל הסמכות השיפוטית או מעין שיפוטית, מחליט לאמץ את הגרסה שמוסר המאשים בעל הסמכות מבלי לתת הזדמנות אמיתית לנפגע להתגונן.

האחריות לתקינות ההליך הפלילי חל על כולם

בבסיסו של המשפט הפלילי מונח העקרון לפיו אחריות פלילית יש להשית רק על מי שאמור לשאת באחריות, הענישה תוטל רק במקרה שאדם ביצע את מעשה שהחברה רואה בה כמעשה אסור. הפעלת הדין הפלילי צריכה להיות בזהירות, זהירות זו צריכה להתחיל ברשויות החקירה, ומקורה בחובת האחריות הציבורית שחלה על רשות ציבורית, חובת ההגינות, יושר לבב וטוהר המידה, מסממניה המובהקים והחשובים של מנהל תקין.

אך אין להסתפק בהטלת האחריות רק על רשויות החקירה בלבד, שכן עלינו לזכור "כי כח ללא אחריות סופו שרירות" [השופט ברק ע"א 817/79], ולכן יש להחיל אחריות זו גם על הסניגורים בהליך הפלילי כפי שעמדה השופטת [בדימוס] דורית בייניש בדברים שכתבה בעניין חשיבות זכותו של נחקר להיוועץ עם עו"ד "לתרום על תקינות החקירה וחוקיות האמצעים המופעים במסגרתה, וכן לסייע בהבטחת אמינותן של הראיות המושגות במסגרת הליכי החקירה" [ע"פ 5121/98], ועל המשטר הדמוקרטי כולו ובפרט על בית המשפט שכפוף לזכות להליך הוגן.

==

אלישי בן-יצחק, עו"ד מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט' ובעלים של משרד לעריכת דין.