הכותרות האדומות והזועמות לאחר פיזור הכנסת הגיעו מעט ומאוחר מדי. גם הפוסטים החריפים על נבחרי הציבור שלא מתביישים לגרור למערכת בחירות נוספת (ועוד לשמור על תוספת המשכורת ותקציב הבחירות- אבל זה סיפור בפני עצמו)- איחרו להגיע כמו רכבות בתקופה שביתת ועד העובדים .

כל הזעם, כותרות הבושה והשוואות למדינות מדשדשות עם שלטון שאינו יציב, הגיעו לאחר שריקת הסיום כשהשחקנים לחצו ידיים וירדו מהמגרש.

למרות שהכתובת הייתה על הקיר בצבע בוהק וזרחני, הדהרה הזו לתוך מערבולת של בחירות בפעם השלישית, כן לא בפעם השנייה, בפעם השלישית- הטירוף הזה היה מואר בניאון מרוח מכל פינה, אבל אתם/ אנחנו גילינו אדישות.

במקרה הטוב אנשים חשבו לעצמם שזה לא הגיוני ובסוף זה איכשהו יסתדר, ובמקרה הרע, כל צד חשב שוב רק איך להבא, כפי שניסו להלהיט אותו משני הצדדים- הוא יצליח יותר. איך הגוש שלו יביא 61, או שהצד השני יתפרק. בלוק הימין יתפורר או שכחול לבן תתפצל- כל צד והפנטזיות שלו.

הסיקור התקשרותי נתן את אופציית הבחירות השלישיות כמשהו ריאלי וכמעט אולטימטיבי. הפובליציסטים התגייסו כל אחד לטובת הצד שרצה להכריע עוד פעם ויותר חזק את הצד השני, או שנכנסו למשחקי האשמה שהמפלגות יצרו, כל אחת על רעותה. כאילו שמנהיגות תכליתה להאשים את האחר. בריחה שכזו מאחריות לא הייתה פה כבר שנים.

כשהרמתי קול פעמיים, נגד הטירוף הזה הייתי כמעט קול קורא במדבר, חלקם אפילו ביקרו את דברי שהעזתי לומר בצורה מאוד שקולה, שלראשונה בחיי אני שוקל לא להצביע– כי אני לא פיון, או ז'יטון במשחק השחמט או הפוקר של נבחרינו. אבל הציבור ואנשי הרוח, הוגי הדעות, עסקנים כולם היו חלק משתיקת הכבשים כאילו אמרו לפוליטיקאים יש לכם את המנדט לפעול כטוב בעיניכם גם במחיר של פגיעה אנושה במשילות ובדמוקרטיה ובחוזה בין נבחרי הציבור לעם.

אני לא בא להגיד אמרתי לכם, כי החשש הוא שהבדיחה הזו הרי יכולה להימשך. לפחות על פי הסקרים, אנחנו בדרך למצוא את עצמנו שוב באותה תקיעות הפוליטית ושיתוק השלטוני. ואם אנחנו לא נבהיר לפוליטיקאים שלא עוד. שאת זכותנו ואת חובתנו הדמוקרטית אנחנו מסיימים בהצבעה בקלפי, אך בתור נציגי העם הם צריכים להקים ממשלה יציבה ולדאוג לאזרחים- הם הרי שוב ייקחו כאופציה את הסחרור הזה, כשזה יהיה המפלט הפוליטי הטוב יותר מצידם.

כשלא היו מחאות (מלבד בשוליים), כשלא הבהירו כל הצדדים שדבר כזה לא יעלה על הדעת, זו הייתה אופציה שתמיד הונחה השולחן- וכשהצדדים הסתגרו כל אחד עם הקלפים שלו, האופציה על השולחן מומשה. אם נגיע חלילה וחס שוב ליציאה לבחירות בפעם הרביעית, מי יודע איזו מחאה תצא בעם ואיזו צורה תהיה לה לאחר מיאוס שלטוני (המוטציות ההיסטוריות לא משהו בלשון המעטה- ואני גם לא חושב שההיסטוריה חוזרת בצורה ישירה). אבל בשביל שלא נמצא את עצמנו שוב באותו ריטואל, כדאי שהפעם אנחנו נהיה שם לוודא שאופציה כזו לא תבוא בכלל בחשבון.