אני מבקש לספר לכם על "הכיפות השקופות" דרך סיפורי האישי ודרך הישוב שלי רמות השבים, אחד הישובים המבוססים והחילוניים ביותר בשרון.

גדלתי בקריות, והתחנכתי בשומר הצעיר בקן קרית חיים על ערכי הסוציאליזם החילוני ועל אהבת הארץ, סובלנות, מחויבות חברתית ועוד ערכים רבים שנמצאים גם בתורת ישראל. לא היה כל קשר בין תושביה הדתיים של קרית שמואל לאלה החילוניים ולא נעשה כל ניסיון לחיבור, הציבורים חיו כמו שמן ומים.

בשירותי הצבאי שירתי ביחידה שרוב אנשיה הגיעו מרקע כמו שלי וכאשר היה מגיע בחור דתי משימתנו הגדולה הייתה לראות תוך כמה זמן נצליח לגרום לו לראות טלוויזיה בשבת ולהסיר את הכיפה והיו לא מעט הצלחות.

לאחר שירותי הצבאי הכרתי את אשתי עירית שגדלה בבית מסורתי ונולדו לנו ארבעת ילדינו. עד לפני עשור יהדות הייתה ממני והלאה ותמיד לוותה באסוציאציות של הממסד והפוליטיקה החרדית מחד גיסא ומתנחלים קיצוניים מאידך גיסא. חשבתי בטעות כי יש חלק בעם היהודי שיש לו זיכיון מהבורא על תורת ישראל.

ברוך השם, ראיתי פירות לעמלי ואף זכיתי לקנות מהמדינה את מרכז הבנייה הישראלי. השינוי הגדול בחיי ביחסי לדת וליהדות החל במסגרת עבודתי, כשהכרתי מספר חברה דתיים שעוסקים בתחום הבניה.

מענייני עבודה החלו לגלוש שיחות על החיים, על מנהגים ואף נפגשנו עם הנשים. לאט לאט נרקמה, לראשונה בחיי, חברות אמת עם משפחות דתיות ואף הוזמנו לארוחת שבת בביתם )אז עדין לא הבנתי עד כמה זה נחשב לחריג בציונות הדתית(, היה לי נעים והתחלתי להתחבר לאווירה.

התחלתי להניח תפילין יום יום, קידוש וברכת המזון, אחרי שנתיים התחלתי ללכת בערב שבת לבית הכנסת (הממוקם אצלנו בבית העם), אחרי שנה גם בשבת בבוקר באופן קבוע, והנה הפכתי חלק מהמניין.

אצלנו בבית הכנסת מובילים את המניין שני אנשים (הדתיים היחידים) בנצי ויהושע שחצו את גיל ה-75 והשכילו לדחוף אותי ואת חברי שהצטרפו להתחיל להתפלל מול העמוד. אט אט התחלנו לצרף עוד אנשים "חילוניים" ואולם נקודת המפנה התחילה בזמן מלחמת לבנון השנייה כשאחת הנשים דפנה החלה להגיע קבוע בערב שבת ובעקבותיה חברות נוספות. הנשים החלו להביא את ילדיהן ובעקבותיהן החלו להגיע הגברים.

יש גם ספר תורה

היום אחרי 5 שנים כבר יש קהילה של 15 משפחות הקשורות לבית הכנסת. אם הייתם שואלים אנשים ברמות השבים לפני 5 שנים האם זה יתכן? היו אומרים לכם שאתם הוזים.

בכל יום שני מתקיים שיעור פרשת השבוע באחד הבתים בישוב (תמי בעלת הבית היוזמת), מאחר ולא היה ספר תורה כשר לקחתי על עצמי התחייבות לכתיבת ספר (כשאמרו לי שאני משוגע שזה מאד יקר עניתי שממילא כל מה שאני מרוויח זה פיקדון מלמעלה כך שזה לא ממש מכספי) ואחרי יום כיפור האחרון הכנסנו אותו לבית הכנסת בתהלוכה עם מוסיקה שהרעידה את כל הישוב בהשתתפות מאות תושבים. השנה פעם ראשונה חגגנו הקפות שניות.

אנו נמצאים בדרך. לא שומרים (עדין) שבת ואולי חלקנו לא ישמור לעולם, אבל היום אנו נטועים חזק עם תורה ומסורת בלב כמו עשרות אלפי ישראלים ברחבי הארץ אנשי "הכיפות השקופות".

כל זה לא היה קורה לולא משפחת נגה רויטל ומאיר מכפר גנים ומשפחת מיכל ומאיר מזרחי מגבעת שמואל ואיריס ודביר גרנות מצור יגאל, היו פותחות ליבם ואת ביתם ועוררו אצלי את הניצוץ היהודי הקיים בכל אחד מבני עמנו. הם הראו לי את המסורת והיהדות בצידה היפה ביותר. בזכות ידם המושטת ילדי גדלים בחברות עם ילדיהם ולבני לכשיגיע לצבא לא תהייה כל מוטיבציה לגרום לחברו הדתי לראות טלוויזיה בשבת. נהפוך הוא.

ומה אבקש מהציבור הדתי. ללמוד ממשפחות נגה, גרנות ומזרחי ולפתוח בפני חבריהם לעבודה ושכניהם את ליבכם וביתכם. חברים יש עת רצון ענקית בשמים ובארץ ישראל. עליכם לנצל את ההזדמנות ולקחת חלק באיחוד עם ישראל. האתרוגים לא יהיו לבד אלא עם כל המינים וזה, לדעתי, שליחותו של הדור הנוכחי של הציונות הדתית.

בואו נלמד מחב"ד את משמעות השליחות לאחדות וקירוב ישראל. אנא פתחו את ליבכם וביתכם, קבלו אותם בסבר פנים יפה בבית הכנסת גם אם עדין הם לא למדו את כל הכללים ואזי יתקיים בנו הפסוק "פתחו לי פתח כחודה של מחט ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם".

==

ערן רולס הוא יו"ר מרכז הבנייה הישראלי. המאמר התפרסם ב'בסוד שיח'.