ביקורת סרטים: האירי

מעטים הבמאים שאתה באמת מחכה לסרט שלהם. זה לא נוסטלגיה. האם יודעים קולנוע, הם מבינים את הצופה, הם יודעים לתפור בתפרים עדינים סיפור שיגרום לצופה להוציא את הרגש במקומות המדויקים. להצטרף למסע של הגיבור ולהיות חלק ממנו.

במאי טוב יוצר עולם. הלבוש, השפה, זוויות הצילום. הכל נבנה ביד אמן כדי לשרת את הסיפור והעולם בו הוא מתרחש. כשהבמאי לא מאה, רואים את התפרים.

מרטין סקורסזה, האיש והגבות, הוא במאי כזה. הוא שזור בכל גדולת הוליווד עם אבני יסוד ואבני דרך שהניח במהלך חיי המקצוע הפורים שלו. "נהג מונית", "השור הזועם", "מלך הקומדיה", "החבר'ה הטובים", "פסגת הפחד", "קזינו", "כנופיות ניו יורק", "השתולים" ועוד ועוד.

סקורסזה מספר סיפורים בצורה גרפית, קשה, רעה, עם המון דמויות שאתה אוהב לשנוא ושונא לאהוב. הוא מותח אותך, הוא צבעוני בצילום, בהנחת הלוקיישן, בדיוק הסצנה.

השחקנים שלו הם תמיד הכי טובים, או שהוא הופך אותם לכאלה. שחקנים בסרטים שלו נותנים הכל. הם באו לעבוד קשה, והם יוציאו הכל כדי שהסרט יהיה "סרט של סקורסזה". הסיפורים שלו ארוכים. נבנים לאט, מתחברים לדמויות, לניואנסים. אבל הפעם הוא התרסק.

אז נכון שהוא הביא את כל השמות הכי גדולים, פשי, דה נירו, פאצ'ינו ועוד, אבל מדובר במחלקת גיריאטריה בבית החולים בברלי הילס. אולי גם הוא הזדקן מדי, ומתח את החבל יותר מדי, כדי עוד קצת לעשות את מה שהוא הכי אוהב והכי טוב בו. קולנוע.

גם טרנטינו נפל בזה עם "היו זמנים בהוליווד". הוא עשה סרט לעצמו. הוא נהנה מהתהליך, מהבימוי, מהכל. אבל בדרך הוא שכח אותנו.

"האירי" מספר על הדרך שעושה פרנק שירן (רוברט דה-נירו), חייל משוחרר, מתחילת עבודתו כביריון של מאפייה דרך היותו מחסל, עוזרו של גי'מי הופה (אל פצ'ינו עם פאה מגוכחת) שבארץ הוא פחות מוכר, אבל דמיינו חיבור של כל ראשי ההסתדרות אי פעם למגהטרון עם כוחות על) ועד לבית האבות שבו הוא מספר את סיפורו.

הסיפור עצמו משעמם וארוך (שלוש וחצי שעות!!!) ועם כל ההייפ שמסביב לאגדות המשחק שבסט, הסרט מתרסק לתוך עצמו. ההתפתחויות איטיות, הקונפליקטים קטנים ולא מטרידים. אין את הבאזז המטריד שאמור להיות לאורך כל סרט מאפיה, שמשהו הולך לקרות.

לאורך כל הדרך אנחנו נחשפים לפוליטיקה המלוכלכת, לתהליכים שעוברת אמריקה דרך המאפייה והדרך הקלה שבה איגודים חזקים שולטים במדינה (מי אמר "הסתדרות"?).

עוד עניין. סקורסזה משתמש בטכנולוגיה של ההצערה, כדי לספר את הסיפור מההתחלה ועדיין להישאר עם השחקנים שלו. הטכנולוגיה עובדת יופי, אבל אי אפשר לפספס את ההליכה של חבורת הזקנים. יש ניגוד גמור בין סצנת המכות שדה נירו נותן למישהו לבין תנועות הגוף האיטיות שתת הכרתית מפחדות לשבור ירך.

זה בהחלט לא סרט מופת ולא משהו שייחלנו לו. נטפליקס הוציאו אותו אל מחוץ למסך הקטן, רק כדי שיתמודד לאוסקר, והם יוכלו להתהדר בפסלון מוזהב. ויש מצב שהנוסטלגיה והשיווק האגרסיבי בהחלט ייתן למי מסגמנטי הסרט פסלון. אבל זה לא אומר כלום.

זה שעמומון עצוב שמראה לכולנו איך במאי יכול להזדקן יחד עם השחקנים שלו בצורה רעה מאוד.