15 שנה אחורה. כיתה י'ב. אני מדריך ותיק באחד מסניפי בני עקיבא בנתניה. נכנסה לצוות מדריכה חדשה וקבעה אצלה בבית מפגש בשעה 18:00.

המדריך הראשון שהגיע, הגיע ב- 19:00. ואח"כ כולם הגיעו וצחקנו ושמחנו והזמנו פיצה וספרנו שקל שקל שיהיה מספיק לטיפ וראינו סרט וכו' וכו'. חוץ ממנה, המדריכה החדשה שישבה בצד וחיכתה שכולם ילכו, אחרי שכבר מ- 17:00 היא דאגה לתקתק את הבית שיהיה מסודר לפעם הראשונה שבאים אליה וחיכתה והתייבשה שעה שלמה עד שהמדריך הראשון הואיל בטובו להגיע, רק כי היא חשבה שאם קובעים ב17:00, זה אומר 17:00.

איזו מחשבה טיפשית.

ערב שבת ארגון | צפו: הח"כים הרימו לבני עקיבא

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

הח"כים שרים את המנון התנועה. צפו

בואו נשים את זה על השולחן. אם יש משהו שבני עקיבא חייבת להשתפר בו, במיידי אבל, זה היחס המזלזל לערכו של מצרך נדיר כל כך. הזמן. למה ישנה הסכמה שבשתיקה, שבכל הנוגע לזמן, אנחנו יכולים להקל על חשבון ההורים והחניכים? הזמן שלהם לא חשוב? אין להם דברים יותר חשובים לעשות?

למה כשהמדריכים קובעים שעה למפגש, לפעולה, ליציאה לטיול, לכל דבר, אתה צריך לדעת שמדובר ב"שעון בני עקיבא" ולאחר מראש ושאם הגעת בזמן אז אתה הבעיה כי אתה לא מבין איך הדברים עובדים? למה? מהיכן מגיע הזלזול הזה? הסלחנות הזאת? והנגע הזה כ"כ פושה במחנינו שהוא מלווה אותנו בכל החיים אחר כך.

אנחנו נקרא לזה בשם חיבה "שעון בני עקיבא" ונרשה לעצמנו לאחר בכל מפגש שכולל בתוכו, נו, דוסים.

שירתתי בצבא עם לא דתיים. אולי שבת ודיבור נקי זה לא הכי קודש אבל זמן – זמן זה קודש. הייתה להם חשיבות כזו גבוהה לערכו של הזמן שפשוט קינאתי בהם. איך הם קובעים שעה – ועומדים בה. מה קרה לנו? איפה הכבוד שלנו לזמן? איפה ההערכה שלנו לאחד המצרכים הנדירים והחשובים ביותר שיש לנו? והחלק הכי אבסורדי בסיפור הוא, שכל-כך קל לתקן את זה. כל אחד בשבטו בסניפו בצוותו, וגם אח"כ במעגליו השונים.

השנה, בשבת ארגון, נקבל החלטה שאם קבענו שעת יציאה לטיול לא ייתכן שרק רבע שעה אחריה המדריכים יגיעו ושעה אח"כ יצאו, כאשר חצי מהחניכים עם הורים ממושמעים נמצאים שם בשעה הרשמית שקבעו.

נעביר הודעה שמתחילים פעולה או שיחה בזמן, ובאמת להתחיל בזמן. פעם ראשונה עם 10% נוכחות ולאט לאט ללמד את כולם שאצלנו יש כבוד לזמן. מתחילים בזמן ומסיימים בזמן. לא מתחילים ב- 40 דק' איחור ומסיימים מתי שמתחשק.

אנחנו לא צריכים לחכות להנחתה מלמעלה. בואו נעשה את זה בעצמנו. בשבילנו ובשביל הילדים שלנו. בואו נעריך את המתנה היקרה שנקראת זמן. לא סתם ההווה נקרא באנגלית present.

=======

הרב הראל מקייס הוא רב בית ספר בנתניה ושחקן בתיאטרון ילדים 'אבני דרך'