מסע לפולין, הכרחי או לא? חוויותיו של תלמיד שחזר

השבוע חזרתי מהמסע המסורתי של תלמידי י"ב לפולין. מסע של שבוע ימים אל מחנות ההשמדה, בתי הכנסת, קברי הצדיקים, והאנדרטאות.

המסע מתחיל בהתלבטות האם בכלל לצאת אליו. האם הנסיעה לפולין היא הכרחית או לא? רבות הדעות על כך שיש הכל בארץ, ולא צריך לנסוע לחו״ל, וודאי שלא לדרוך שוב על אדמת פולין, בשביל ללמוד על השואה. מנגד עמדו הדעות על כך שחייבים לראות כדי להבין, ובמיוחד כדי להרגיש. ובנוסף, האמרה ששכנעה אותי לצאת, היא שכנראה אם לא אעשה זאת עכשיו, כנראה לא אעשה זאת בעתיד.

אפתח ואומר, כי כל מי שבאופיו הוא קצת יותר שכלתני מרגשי, שלא יצפה לחוויית ריגוש כלשהי. כיום רוב האתרים והאובייקטים משוחזרים או משופצים, והסיור בהם דומה יותר לביקור במוזיאון. ואת הסיפורים והתמונות סביר להניח ששמעתם וראיתם כבר לפני שהגעתם.

המטרה במסע הזה היא לראות. לראות את הגדלים, את המרחקים, את המבנים, את העוצמות והכמויות, לראות בעיניים ממש את המרחק שהיו צריכים ללכת ברגל, את הגודל של התאים, את הקרח והרוחות, את אורך הגדר שהייתה משם ועד כאן, את היער שלא נגמר. לראות את מה שהיה, ויותר חשוב מכך, את מה שכבר אין.

אחת הנקודות המשמעותיות ביותר, לפחות עבורי, הייתה ביום שבת. ההגעה לאחד מבתי הכנסת הגדולים בעיר, בית כנסת ענק, שפעם היה מעוטר  בציורי קיר מרשימים, וארון קודש גדול. וכיום רואים ממש את החור בקיר, במקום בו ארון הקודש חסר, ואת ציורי הקיר שנמחקו בחלקם. את ההגעה של מאות אנשי המשלחות, שלא ממלאים אפילו חצי מחלל המקום, שביום יום אין בו אפילו מניין אנשים קבוע. ולאחר מכן יציאה אל מרכז החיים היהודי בעיר, בתי כנסת רבים פזורים, והחנויות היהודיות. משלחות מתחילות למלא את האזור, ואז ברגע אחד מבינים את החיים היהודיים ששקקו פה, ובבת אחת נמחקו. את קהילות היהודים שהיו פה, וכבר אינם.

וכאן נחזור לשאלה, האם היציאה למסע לפולין היא הכרחית? התשובה היא חד משמעית כן. השואה היא חלק בלתי נפרד ממי שאנו, מהסיפור שלנו כעם. חובתנו היא לזכור את מה שהיה, במיוחד בשנים הללו והבאות, שעם השנים השואה וזכרה הולך ונשכח מן העולם כולו, ששורדי השואה הולכים ומתמעטים, וכבר כמעט ואין מי שיעיד ממקור ראשון על הזוועות שקרו, על מה שראו בעיניהם וחשו בבשרם.

כדרך הטבע, עם חלוף השנים מבנים ואתרים נהרסים ומתכלים, וכבר כיום לחלקם אסור להיכנס בגלל סכנת התמוטטות. חובתנו היא ללכת ולראות בעינינו ממש את הדברים, לראות בעינינו את מחנות ההשמדה, את המשרפות, את הגטאות, את בתי הכנסת והקהילות היהודיות שהיו ואינם. משום שבשנים הבאות, אנחנו נצטרך להיות אלה שיעידו על מה שראו בעיניהם, ולדאוג לכך שזכרון השואה לא ישכח מן העולם.

=======

דורון בלוך, בן 17, תלמיד ישיבה תיכונית 'חורב', עיתונאי ויועץ תקשורת