'לצאת לרחוב, כי ככה אי אפשר להמשיך' – זה האינסטינקט הבסיסי. הבית עולה בלהבות. ההפיכה השלטונית בדרך. ישראל כולה תטבע בשוחד. אי אפשר לעמוד מנגד, ועוד ועוד ועוד. ובכל זאת דווקא בגלל שהיצרים מתלהטים, ותחושת העוול שכל אחת ואחד מרגישים זועקת לשמים, אנו חייבים לחשוב היטב מה עשוי לקרות ברחוב. אף אחד איננו רוצה באלימות, אף אחד איננו מעודד אלימות, ובכל זאת תחושות הקיפוח, התסכול, המרמור מכל הצדדים והכיוונים יכולים להדליק תבערה בקצות המחנה. מישהו אמר, אחר דחף, שלישי בא לגונן, והסוף מי ישורנו.

הקריאה לצאת לרחוב היא הרת סכנות. אכן, בימים כתיקונם טוב וראוי שכל אחד יאחוז שלט ויביע דעתו בכיכר העיר. אבל הימים אינם כתיקנם. תחושת השיתוק, המבוי הסתום, וההאשמות ההדדיות, יוצרים תסכול. והתסכול מייצר זעם, והזעם והכעס כאשר ייצאו לרחובות עלולים להציף אותם ואותנו בנחשולי שנאה. קריאות החירום, והניסיון לייצר תחושה שאנו נמצאים ברגע משבר שמחייב את אימוץ כל הכוחות, עשויה להתהפך עלינו למציאות מרה וכואבת.

אינני מוכן לקבל שיש כאן מלחמת בני אור בבני חושך (וכל אחד מוזמן להחליט מי האור והיכן החושך). ישנה שאלה משפטית עם נגיעות ציבוריות כאלו ואחרות ותו לא. זו שאלה חשובה, עקרונית, אבל בין אם כך ובין אם כך היא איננה שווה הרמת יד, ואפילו לא גרון ניחר של מי מאתנו. נבחרי הציבור, המערכת המשפטית, וכל מי שמקיש במקלדת מוזמן להביע את דעתו, ואף חשוב שיעשה זאת. הקריאה לצאת לרחוב, השימוש במלה 'מלחמה' להטיותיה ולצירופיה השונים, עלולה ליצור ברחוב החם והנסער את התחושה ש'במלחמה כמו במלחמה', ומכאן הדרך למלחמה של ממש קצרה.

בימים אלו יש תפקיד חיוני למחנכים, למורים למנהיגים המקומיים, לרבני בית הכנסת. כמי שראו דבר או שניים בחיים, וכמי שמבינים את השבריריות של קיומנו. שימו לב לבני הנוער, לילדים שיוצאים לרחוב בלי לחשוב פעמיים. מלחמות אחים כמו תאונות דרכים הם דבר שאף אחד לא רוצה בו. תאונות מתרחשות ברגע אחד של הסחת דעת, של חוסר מודעות לדרך ולתנועה. גם מלחמת אחים יכולה לפרוץ בגלל ניצוץ קטן שפרץ בהיסח דעת. טעות קלה בשיקול הדעת הציבורי יכולה לגרום אסון כבד. העיתונאי עמית סגל העמיד בראש עמוד הטוויטר שלו את דבריו המדוייקים של אורי אליצור ז"ל: "ואני עשיתי לי כלל: כשאני שומע את העדר הזה מתחיל להתלהם ולהעלות אבק, לדבר שטויות חסרות פרופורציה ולהתחרות מי בחשדנות על כל ההצגה עד שהאבק יתפזר קצת".

דווקא בימים שבהם יש לנו תחושה, מוצדקת משהו, שאיננו יכולים לסמוך על מנהיגים שלאורם נלך. בזמנים שבהם המנהיגים מסוגלים אולי להתוות מפה אבל לא מסוגלים ללכת בה ולהוליך את המדינה. בתקופה שכזו האחריות עוברת אלינו. והאחריות שלנו היא בראש ובראשונה למשפחתנו, לעירנו וגם לחברה המורכבת שלנו. האחריות הזו מחייבות בראש ובראשונה זהירות. לא להישמע לצפירות האזעקה, לא להיבהל מתחושת החירום המזוייפת. לא להתרגש מ'החדשות הדרמטיות'. להמשיך הלאה בעמל יומנו, לשמוח במה שיש ולקוות לבאות. שומרים על הבית, נשארים בבית.

 

הרב ד"ר מאיר בן שחר, מרצה במכללת שאנן והאוניברסיטה הפתוחה