איש המפתח הוא נפתלי בנט. הראשון לזהות אותו היה הקוסם הפוליטי המבריק ביותר בסביבה, בנימין נתניהו.

נתניהו הבין אי שם לפני כחודש ומשהו שהיחיד שיכול לזוז לכאן או לכאן הוא נפתלי בנט ומאז התחממו ביניהם היחסים להפליא. בשבוע האחרון לא חולפים כמעט יומיים בלי הצעה לשיריון, שר בכיר או ישיבה בקבינט. נתניהו יודע היטב למה. פחות ברור האם בנט עצמו הבין ועוד יותר מכך האם הפנים את גודל ההזדמנות ואיתה גם את גודל האחריות.

נפתלי בנט והימין החדש קיבלו בבחירות האחרונות הזדמנות נדירה לשוב ולעמוד במרכז המפה הפוליטית. הציבור שבנט אמור לדבר בשמו, אותם דתיים-לאומיים שנמצאים במרחב שבין גבעת שמואל לאלון שבות, יושבים בנוח הרבה יותר עם יועז הנדל, מיכאל ביטון וחילי טרופר מאשר עם מירי רגב, מיקי זוהר ויעקב ליצמן. נתניהו יודע את זה, כחול-לבן יודעים את זה, ולכן בנט חזר למרכז המפה.

זו ההזדמנות של בנט להוכיח שהציונות הדתית החדשה-ישנה, זו שבה במידה שהיא יהודית, היא גם לא פחות ישראלית, עדיין רלוונטית לחברה כולה. היא אכן יכולה להיות המקף המחבר, אם ישכיל בנט להבהיר שהציונות הדתית הזו מחוייבת בראש ובראשונה לחברה הישראלית, ולא לשום בלוק טכני, או גוש פרוצדורלי.

כל המערכת הפוליטית מבינה היטב שברגע שמפלגה אחת תנטוש את הבלוק, כל הבלוק יתמוטט וניתן יהיה להקים ממשלה במקום גושים חוסמים. בניגוד למפלגות החרדיות שנמצאות בעימות אידיאולוגי אמיתי עם חלקים רבים בכחול-לבן, אין לימין החדש מחלוקת של ממש בנושאי דת ומדינה עם יאיר לפיד וגם לא מחלוקת בטחונית או מדינית עם גנץ ובוגי.

בניגוד לליכוד שאמור להיות מחויב לנתניהו אישית, אין לציונות הדתית, וגם לא צריכה להיות לה, שום מחויבות אישית למנהיג של מפלגה אחרת. הציונות הדתית, גם בייצוג הפוליטי הנוכחי, יכולה וצריכה לחשוב לראשונה מזה עשור באופן עצמאי.

עשר השנים של שלטון נתניהו אופיינו בראש ובראשונה בזלזול ובמניפולציות כמעט על כל צעד ושעל. בנט ושקד זוכרים אותם היטב. שינוי הכיוון של נתניהו בשבועות האחרונים לא מבשר על שום שינוי ביחסו לציונות הדתית. גם את זה בנט ושקד מבינים היטב.

בנט גם מבין היטב שבחירות נוספות ירסקו את הציונות הדתית, בשלב הראשון לפחות מבחינה פוליטית. לאור כל זאת האמירה של בנט שלפיה הוא 'משחרר את נתניהו ממחוייבותו כלפיו', נראית מוזרה, שלא לומר מאכזבת. בבת אחת 'משהו ישן חזר'.

במקום להנהיג ולהוביל, בנט העדיף להשאר בחיפוי נצור מאחור. במקום להיות קטר חזרנו להיות קרון מאסף. בנט יודע היטב שלכחול לבן אין שום בעיה איתו ועם אנשיו. לציונות הדתית שהוא מייצג אין שום בעיה עם השכנים שמעבר לכביש, שהצביעו לכחול לבן. ולכן במקום לאפשר לנתניהו ולליכוד להמשיך לדרוך במקום, בנט, הימין החדש ואיתם ימינה והציונות הדתית צריכים לייצר מציאות פוליטית חדשה.

במציאות הזו הציונות הדתית, ולא אביגדור ליברמן, הם שמתווכים, מניעים ומקימים את ממשלת האחדות. בנט ושקד הם המקף המחבר בין כחול לבן והליכוד. הם לא גשר שדורכים עליו, אלא הם מרכז כובד שהכל נעים לקראתו.

אמירה ברורה של בנט והימין החדש, בשלב הראשון, ולאחר מכן של ימינה כולה, שהם מנהלים משא ומתן ישירות מול כחול לבן ומול הליכוד במקביל, תניע את המערכת הפוליטית כולה. התנתקות מהבלוק, שבו הם המפלגה הקטנה ביותר, תוכל להביא אותם מהקרון המאסף להיות הקטר של המדינה כולה. נפתלי, תפוס פיקוד!

 

הרב ד"ר מאיר בן שחר, הוא מרצה להיסטוריה במכללת שאנן ובאונ' הפתוחה