ביקורת סרטים: שליחות קטלנית • הירדמות קטלנית

שליחות קטלנית- גורל אפל

מעל שני עשורים עברו מאז שרה קונור (לינדה המילטון, ההיא מהסרט הראשון והשני) מנעה את יום הדין, שינתה את העתיד וכתבה מחדש את גורל המין האנושי.

דאני רמוס (נטליה רייס) חיה את חייה עד שמגיע המחסל Rev-9 – מהעתיד, כדי להרוג אותה. למה? אתם כבר יודעים.

במקביל אליו מגיעה גם גרייס (מקנזי דיוויס), מהעתיד, כדי להגן עליה, ומשום מקום גם קונור וביחד פונות למחסל T800 (ארנולד שוורצנגר) שלמרות היותו רובוט, הוא הזדקן (אל תשאלו, תראו את הסרט הקודם. או אל תראו. מה שבראש שלכם) ועכשיו יש לו משפחה.

כל הקאסט נראה משועמם מעצם היותו על הסט. למעט מקנזי, שמנסה להפיח חיים קצת בדמות שלה, התסריט הדי אווילי שחוזר על עצמו בכל הסרטים, לא מצליח להתרומם.

גבריאל לונה, שמשחק את המחסל החדש, נראה כמו כל אחד. הוא לא מפחיד, לא מטריד, לא מאיים, לא מוזר, לא שונה, לא שרירי, לא פסיכופט. כלום. נאדה. למעט היכולות המוזרות שהוא מפיק בתור המחסל החדש, זה די מוזר שהביאו אותו. לא מוזר, אני חוזר בי. גרוע.

האם זה יספק את בלוטות הנוסטלגיה של חובבי הפרנצ'ייז? מסופקני.

#סולם_רייכרט

הטוב: שנ"צ מאוחר הרע: בעיה לישון כשכולם לועסים פופקורן המכוער: שוורצנגר זקן