ג'קי לוי אמר פעם שהוא לא מתפלל בבית כנסת שאין בו זקנים. והוא צודק. כל מנייני הצעירים המגניבים האלה, לוקים משהו בחסר. מצד שני אני הייתי עד לבית כנסת שם הרב נלחם בחרמה בכניסת ילדים לתפילה, בגלל שהם מפריעים להתפלל.

חבר טוב שלי צחק ואמר למבוגרים שבסוף לא יהיה להם מי שיחזיר במוצאי שבת את דפי ברכות הלבנה לאחר קידוש החודש. אבל זה הרבה יותר מזה כמובן. במרבית בתי הכנסת, התפילה נערכת ברוב עם. אני זוכר שבאותה תקופה נקלעתי למניין בשבת בבית כנסת חרדי- חסידי. והתחושה לעומת התפילה ההיא שזה בית הכנסת חי. ילדים התגנבו ויצאו מבית הכנסת, נערים וזקנים, מתפללים בדבקות וגונבי שיחות חולין- כולם יצרו מרקם חי ותוסס. שלא לומר שזו האווירה שמלווה את הילדים שגדלים בתוך בית התפילה.

נזכרתי בדבר שעה שצפיתי בסדרה, אחת החשובות שמוקרנת כאן לאחרונה 80 וארבע- של כאן, תאגיד השידור הציבורי. הסדרה היא יישום של פרויקט שמגיע מבריטניה. במהלכה גן ילדים מופעל בדיור מוגן. כמה פשוט ככה גאוני.

אם להודות על האמת אנחנו הפכנו כמעט לחברה של אינואיטים (אסקימואים). הזקנים נשלחים להם לחיות עם עצמם בתוך בתי דיור מוגן עם שמות ציוריים, ושם הם מזדקנים הרחק מכל התרחשות חברתית כמעט. זה מדהים לראות (כאן אתם יכולים לצפות בפרק הראשון במלואו) איך אותם אנשים מתקשים ליצור חברה בגיל כזה, ומה השילוב של גן הילדים מעניק הן לילדי הגן והן לזקנים.

המציאות המודרנית היא זו שיצרה את המצב. אנשים בני למעלה מתשעים ואף מתחת לזה, נזקקים לשירות רפואי צמוד. אורך החיים האינטנסיבי של בניהם מקשה עליהם נפשית ופיזית לטפל גם באבות המבוגרים. ולכן נוצרת קבוצה מסוגרת המנותקת מהחברה. דבר המוביל לדיכאון, בדידות, חוסר פעלתנות- וכול אלו גורמים להתדרדרות במצב הרפואי.

הפרויקט המדהים הזה ממש מחזיר לחיים את האבות והאמהות, הסבית והסבתות שלנו שעוד נותר בהם הרבה מה לתרום. זו יצירת מופת אנושית. אלו החיים עצמם. כי זה נוגע גם לנו, וגם לאותם ילדים חמודים- יום אחד נגיע כולנו למצב שאנו חרדים ממנו כל כך, בו נמצא את כוחנו אובד, תלויים בחסדי הצעירים ממנו.

וגם שווה לראות את הסברו של ד"ר יורם מערבי בסדרה עצמה, מדוע הוא מכנה אותם זקנים ולא קשישים או בני הגיל השלישי.

מבחינה טלוויזיונית, זה בנוי כסידרה וסידרה צריכה לשמר מתח, כדי שנצפה גם בפרק הבא. מה שלא נעשה כאן. נראה שראית אחד, ראית הכל. ובהחלט אפשר לעשות זאת כשאנחנו עוקבים אחר קשישים שהופכים גיבורי הסיפור, או הילדים. ניתן להפוך זאת לדרמה שמושכת אותנו לצרוך מזה עוד. נכון, מדובר בדוקו, ובשידור הציבורי- אבל דווקא בגלל החשיבות (אם באמת יש מה לתת גם בפרקים הבאים) כדאי לגרות אותנו לצעוד אתכם הלאה וגם התהודה והחשיבות לסוגיה יוכלו ליהנות מכך.

נקודה נוספת היא שהמקום שנבחר הוא בית בכפר- מקום אקסקלוסיבי, מה שמקשה לראות איך פרויקט שכזה יכול להפוך למשהו נגיש לכלל האוכלוסייה בפיקוח הראוי. בפרק הראשון גם התפוקה ממנה נהנים בני הארבע לא מספיק ברורה ואולי בהמשך יעמיקו בכך.

וכן מה קורה עם אובדן? איך יתייחסו הילדים למצב בו אחד הקשישים לא יופיע לגן מהנסיבות המצערות ביותר? זו גם שאלה, שכצופה אתה שואל את עצמך ויכול להיות שהתשובה שזה חלק אינטגרלי מהחיים.

אך אל תטעו למרות כל אלו זו סדרת מופת, ויותר מזה זה הפתח והתיקון למצב החברתי הקיים ומי יתן וזה יתרחב ויתממש במציאות גם זו שאינה מצולמת לסדרות.