זו נוסחת הקסם לקשיים של גיל ההתגברות
אנחנו חברה שלא רגילה להקשיב. חברה שלא באמת רוצה לשמוע ולנסות להבין את הצד שהוא לא אנחנו | האם שמענו פעם באמת את הצד השני או שאנחנו ניזונים רק מהתקשורת?
אם הייתי אומר לכם שיש לי פתרון קסם כמעט לכל הקשיים של גיל ההתבגרות, מין נוסחת קסם כזאת שפותרת את המורכבויות שנוצרות בין הורים וילדים בגיל הסוער הזה, שחוסכת מריבות, שגורמת לילד לגדול בצורה טובה יותר בריאה יותר ומכינה יותר לחיים, מין פתרון פלא שעוזר 'ליישר' את הילד כשהוא נגרר למקומות לא טובים.
האם מישהו לא היה קופץ כמוצא שלל רב על פתרון הקסם הזה ומוכן גם להשקיע בו ממון רב?
ובכן, יש לי את נוסחת הפלא הזו. והיא אפילו לא עולה כסף ואני מגלה לכם אותה כאן ועכשיו.
הפתרון הוא – הקשבה. לפנות את הזמן שלי במיוחד בשביל הילד שלי ופשוט להקשיב לו, לשמוע אותו, לדבר אתו, לחזק אתו את הקשר.
הורים יקרים, זה עובד כמעט כמעט תמיד. לא רק מהניסיון האישי שלי אלא גם מניסיון של הורים רבים רבים ומהמתאם הברור שאנחנו רואים לאורך השנים בין טיב הקשר של הילד עם הוריו לבין החוסן הנפשי שלו והצלחותיו בכל התחומים.
וכמו שזה נכון להורים זה נכון גם למורים. אנחנו בבתי הספר רגילים כל כך לעובדה שהמורים מדברים והתלמידים מקשיבים (או לפחות אמורים להקשיב…).
בתי ספר שעבדו בדרך ההפוכה ונתנו לתלמידים לדבר יותר ולמורים להקשיב יותר, יודעים לספר היטב עד כמה זה תרם להפחתת האלימות, להגברת השייכות, ובעיקר בעיקר לחיזוק הקשר בין התלמיד והמורה שמביא באופן ישיר לצעידה יחד לעבר המטרות המשותפות.
כשהמורה לא עסוק רק בנאומים על משנתו החינוכית אלא עסוק יותר בלהבין מה עובר על התלמיד שלו זו בהחלט יציאה מאזור הנוחות של המורה, אבל כידוע כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים.
זה נכון אצל הורים וילדים, מורים ותלמידים, וזה נכון גם לנו כחברה
וכמו שזה נכון להורים ולמורים, כך זה נכון גם לנו, החברה הישראלית.
תלמיד בן העדה האתיופית, ילד בכיתה ח', אמר לי לפני מספר שבועות את המשפט המצמרר: "מזל שהיה לנו את האומץ להיות אלימים בחופש הגדול, אחרת אף אחד לא היה מקשיב לנו".
המשפט הזה מצמרר בעיקר בגלל שהוא נכון. אנחנו חברה שלא רגילה להקשיב. חברה שלא באמת רוצה לשמוע ולנסות להבין את הצד שהוא לא אנחנו.
לכמה מאיתנו יצא באמת להקשיב לבן או בת העדה האתיופית לפני שהחלטנו מה דעתנו בסוגיה?
לכמה מהקוראים הדתיים, למשל, יצא לשבת עם יהודי חילוני ולשמוע ממנו על המצוקה שלו כאדם חילוני במדינה שבה הדת היא חלק מהמדינה?
האם הכרנו באופן אישי אדם דתי שמתמודד עם נטיות חד מיניות לפני שגיבשנו את דעתנו הנחרצת לגבי ציבור הלהטבי"ם?
כמה מאיתנו דיברו בצורה פתוחה וכנה עם בחור חרדי על המשמעות מבחינתו של שירות בצבא? לכל אחד מאיתנו הרי יש דעה מוצקה בעניין. האם שמענו פעם באמת את הצד השני או שאנחנו ניזונים רק מהתקשורת?
ואם כבר הזכרנו תקשורת אז זו הזדמנות להגיד שמה שרואים בתקשורת, גם אם מביאים שני צדדים לדיון, זו ממש לא הקשבה. למעשה זה בדיוק ההיפך מהקשבה.
הקשבה אמיתית פירושה לשבת ולשתוק. לא לנסות לשכנע בדעתך, לא לנסות לסתור את הצד השני, אלא בדיוק ההיפך. לנסות להבין אותו, לנסות לשמוע אותו. לא בשביל שאולי אשתכנע בעצמי מהדעה ההפוכה אלא בשביל שאלמד להכיל אותה, אלמד להכיר אותה. אלמד לדון את האדם רק כשאגיע למקומו.
כשמקשיבים, ומבינים יותר את הצד השני, המחיצות נופלות וכחלק מכך גם מגיעים להבנות, להסכמות, לחיים משותפים.
זה נכון אצל הורים וילדים, זה נכון אצל מורים ותלמידים, וזה נכון גם לנו כחברה.
ואולי, מי יודע, אולי גם פעם הפוליטיקאים שלנו יבינו את זה…
הכותב: צוריאל רובינס, מנהל מקיף אמי"ת באר שבע
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו