51 אמנים ישראלים התכנסו בשנת 1985 והקליטו שיר משותף למען ילדים פגועים; 'עם אחד, שיר אחד'. כמעט כל השמות הגדולים של עולם המוזיקה השתתפו בפרוייקט, מיטב אמני הרוק, הפופ, מוזיקת הנשמה, והמוזיקה המזרחית. למרות הגיוון הרב, בתחום אחד הייתה אחידות. כולם היו חילונים.

עשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1995, הוקלט שוב שיר משותף של אמני ישראל; 'כתונת פסים'. ושוב כונסו זמרים מובילים מכל הגוונים, ושוב כולם (למעט כותב השיר, מאיר אריאל, שמאוחר יותר התברר שהיה אז דתי בסתר) היו חילונים. לא הייתה זאת הדרה מכוונת, באותה תקופה לא ניתן היה למצוא במיינסטרים התרבותי אמנים שומרי תורה ומצוות.

חצי יובל חלף והקערה התהפכה. בתוך עשרים וחמש שנים השתנה לבלי היכר אופי התרבות הישראלית. השינוי התרבותי בא לידי ביטוי גם בכמות עצומה של זמרים שומרי תורה ומצוות (רשימה חלקית – אהוד ואביתר בנאי, אריאל זילבר, ישי ריבו, חנן בן ארי, אתי אנקרי, שולי רנד, עמיר בניון ועוד ועוד) וגם בנוכחות משמעותית של הקב"ה והיהדות בשירים מובילים (השיר שנבחר על ידי רשת ג' לשיר העשור האחרון – היה 'מי שמאמין לא מפחד', בתוך החמישיה המובילה היו עוד שני שירי אמונה).

השינוי התרבותי המהיר והחד הזה מאיר באור אחר את פסטיבל 'ההדתה' ההזוי שאנו נמצאים בעיצומו. רבים מאחינו החילונים מרגישים שגונבים להם את המדינה. חבר חילוני אמר לי לאחרונה שהוא מרגיש גלגל חמישי בתוך החברה הישראלית. 'היום לאדם שאינו מאמין בא-לוהים אין סיכוי להיות שר', טען באזניי.

למרות שהם מגזימים, ולמרות שהחברה הישראלית רחוקה מהמקום שהם חושבים שהיא נמצאת בו, חייבים להבין ולהכיר בפחד ובחשש שלהם. חלקם נמצא ממש בהיסטריה. במצב כל כך עדין ונפיץ, מנהיגינו הפוליטיים חייבים להיות רגישים וזהירים מאוד בהתבטאויות שלהם.