איך הפכתי פתאום להיות תושב הדרום

על ראשי מיליון אזרחים בישראל עפים היום טילים, חלק מהאזרחים הללו הם אשתי וילדיי, חברי ושכניי, חברי קהילתי.

המצב אבסורדי, קשה ומתסכל והחרדה רבה. תחושת הסולידריות אמביוולנטית – מחד, רבים מתקשרים לחזק ולהתעניין ויש אוירה של דאגה וערבות הדדית. מאידך, התקשורת עוסקת בלא הרף במלחמה ב"דרום", כאילו מדובר בפריפריה נידחת או ביקום מקביל.

אני עומד משתומם – הסתכלתם פעם במפה? הרי המרחק מתל אביב לאשדוד זהה למרחק שבין תל אביב ונתניה. האם מאז שאשדוד היא "דרום" שודרגה גם נתניה ל"צפון"?

מעבר לשאלת הסולידריות, מעוררת בי הריצה התכופה למרחבים המוגנים רגשות שונים ומורכבים. מצד אחד יש בי רצון, חייתי משהו, להכות בעצמה בעומדים עלינו לכלותנו, באלו המסכנים את משפחתי וקרוביי.

דומני שכל אדם הפוגש במי שמאיים לפגוע בילדיו יבין את האינסטינקט האנושי הזה. אך בו בזמן מתעוררת בקרבי דרישתה החד משמעית של התורה לשמור על אמות מידה מוסריות גם בשעת מלחמה.

שמא ייהרג ושמא יהרוג

החל מן השבת הקרובה נקרא את הפרשות המתארות את סיפורי יעקב ועשיו. בעוד כשבועיים נקרא על פגישתם המחודשת של שני האחים התאומים לאחר שנים של נתק. יעקב חושש מאד מן המפגש עם אחיו והתורה מעידה עליו "וירא יעקב מאד וייצר לו". רש"י מסביר את הכפילות שבפסוק – מדוע חש יעקב גם יראה וגם צרה? "ויירא – שמא ייהרג, וייצר לו – אם יהרוג את אחרים".

נראה שדבריו החריפים של רש"י מתארים היטב לא רק את מורכבות מצבו של יעקב אבינו אלא גם את מורכבותה של הסיטואציה שבה נתונים אנו. משני הצדדים פעורה תהום קשה ומסוכנת – אם לא ייערך יעקב למלחמה ולא יאחז בנשק הרי שיוכל עשיו להורגו ולא יהיה עוד יעקב. אך אם ישתמש בנשקו יתר על המידה, יאבד את תומו ועדינותו ויחדל גם כן מלהיות "יעקב איש תם".

הדוברים הנושאים את דגל האיפוק, המקבלים בהבנה ובשלוות נפש את הרקטות הניתכות על ראשינו, כמו מתעלמים מן החשש "שמא ייהרג". ובה בעת, הדיבורים על הצורך "להיכנס לעזה בכל הכוח", מתעלמים מן החשש "אם יהרוג אחרים".

ינחה ה' את ראשי המדינה, שריה ויועציה כמו גם את חיילנו, בכל מקום שהם, בעצה טובה כיצד להלך על הגשר הצר שבין שתי התהומות הללו, והעיקר לא לפחד כלל…

==

הרב אילעאי עופרן, הוא רב קבוצת יבנה, חבר ארגון רבני 'בית הלל'.