מה דרך התשובה לדורנו? לפי מרן הרב קוק, היא אינה מבטלת את התשובה של כל הדורות אלא מוסיפה קומה. הוא כותב באגרת שעח' שהוא עומד מול קושי, ואכן בגלל זה, הוא התעכב יותר מעשר שנים, עד שהחל לכתוב ספר אורות התשובה, וגם אז, אחרי הקדמה ושלושה פרקים, הוא נעצר. עד שבא רבנו הרב צבי יהודה וערך את הספר בתוך כל הכתבים, וכיוון בדיוק לדעתו של אביו.

מה הייתה הבעיה? הגבול של "למכסה עתיק". במה מדובר? הגמרא מביאה שני צדדים לשבח: המכסה דברים שכיסה עתיק יומין- כלומר סתרי תורה, והמגלה דברים שכיסה עתיק יומין- כלומר טעמי תורה (פסחים קיח-קיט).

רק שאיננו יודעים מה הגבול בין אלה לאלה, מה אסור לגלות ומה חובה לגלות. ואכן מה החידוש שאכן גילה מרן הרב קוק מתוך ספר הזוהר והאר"י ז"ל? שהתשובה היא בטחון, שלווה, שמחה וגבורה (אגרות שעח'). זה מה שמתאים לדורות שלנו, בניגוד לגלות שעניינה עונש, עוגמת נפש, צער וכפרה. בנין הארץ, שיבת ציון, הקמת המדינה וצבא הגנה לישראל – הם גבורה ושמחה.

אך זו רק חצי מלאכה. צריך גם יראת שמים. אסור שהשמחה תמחק את היראה, אלא אדרבה עליה להעצים אותה עוד יותר.

ובוודאי צדק מרן הרב בחששו, שהרי עינינו רואות יהודים שבונים את הכל על יראת ד', הלא הם החרדים, והמובן של חרדים הוא יראים: כל רגע פנוי הם מקדישים ללימוד תורה ומקפידים על קלה כחמורה. לעומתם יש דתיים-ציוניים, שהם פחות יראי שמים, שאינם מקדישים כל רגע פנוי ללימוד תורה, אלא עסוקים בכל מיני דברים חסרי ערך, ואינם מקפידים על קלה כחמורה, אלא בוחרים מצוות שהם מתחברים איתן, ועסוקים  לחשש את האני שלהם.

לכן דאג מרן הרב לבנות איזון, משקל מדוייק, כיוון אל השערה. כך אומרים חז"ל: "עשה מאהבה ועשה מיראה, עשה מאהבה שאם באת לשנוא, דע שאתה אוהב, ואין אוהב שונא. עשה מיראה, שאם באת לבעוט, אין ירא בועט" (ירושלמי סוטה ה, ה). אבל ירא יכול להיות שונא. ואוהב יכול להיות בועט, ולטעון: לא בא לי, לא משמח אותי.

לכן התשובה בדורנו היא שלווה ושמחה, שמחת הנשמה, ויחד עם זה לשמור על יראת שמים ואפילו להגביר אותה.