איזה תענוג. אחרי הכישלון הציבורי המהדהד השני שלנו יש לנו עם מי לבוא חשבון. עם בן גביר ומצביעיו, עם נעם ותפיסת עולמה, עם העיתונות המגזרית שכפתה מועמדת חביבה אך לא דתית על ציבור דתי שלא בהכרח חפץ בה. ובכלל ההנאה הזו להמשיך לירות לכל עבר.

אבל ישנה דרך אחרת, דרך שבאה מתוך הכרה שאנחנו ציבור מגוון. מתוך כבוד לדעה אחרת. להכיר בכך שאנחנו לא חייבים להסכים עם הכל. דרך שתוביל לגיבוש הציונות הדתית.

חייבים שני תנאים. הראשון, להפסיק לכנות בשמות גנאי. נעם לא פחות הזויים בעיני השמאל מאשר מצביעי האיחוד הלאומי. אבל לא רק הזויים אנחנו. גם חסרי אחריות. כי האמת היא שנפתלי בנט ואיילת שקד לא פחות אשמים מאיתמר בן גביר בכך שאין לימין רוב.

השני, לשבת עכשיו לדבר ולחבר. את אנשי עצמה. את אנשי נעם. שיחה כנה עם כל זרמי ופלגי הציונות הדתית. כולם חייבים להרגיש שקולם נשמע גם אם אינם רוב.

אנחנו מפוצלים. אבל זה נורמלי בתוך משפחה. מה שלא ראוי הן האשמות. הביזוי וכיפוף הידיים. ניתן לגבש בקלות קווי יסוד עליהם יסכימו כל מי שרוצה להיות חלק מהגוש הזה. ועל הדברים שבמחלוקות נמצא את הדרך לדון בהם ברצינות ולא באלימות תקשורתית או שיפוטית. ההצעה שלי פשוטה.

בעבר כאשר נפתלי בנט היה בשיא כוחו הצעתי לו שיתייחס לציונות הדתית כמו אבא עם משפחה מרובת ילדים ולכל ילד תחביב שונה משל אחיו ואחיותיו. זה עניינו להגות בתורה וזו רצונה בבלט או במדע. אבא טוב יודע לחנך כל נער ונערה על פי דרכם. דברי נפלו על אוזניים ערלות.

הנהגת המפלגה בחרה להתמקד במקטע חברתי אחד ואלו אשר לא היו במרכזה נדחו. זו הייתה דחייה שלוותה בכינויי גנאי, לגלוגים ועלבונות. אבא לא מכנה את בנו הזוי או משיחי. הוא מנסה להאזין לטיעוניו, לתסכוליו. מנהיג אמור להנהיג מתוך הקשבה כנה, בודאי לאנשי הרוח שבו.

לצערי, המציאות היא של פוליטיקה אישיותית. הסרטונים עוקבים אחר סדר יומם והם חייבים להיות חדים ועוקצניים ברשתות החברתיות. דא עקא שככל שהפוליטקאי שוכח שהוא שליח ציבור ומתגנדר עם עצמו כך הוא מרשה לעצמו להתנהג באופן נלוז ובלתי מוסרי. אם אכן נשכיל להתאחד ולמנות שליחי ציבור, המימד האישי שכל כך נוכח בפוליטיקה יידחה הצידה אל מול הרוח והאידאלים.

אל תאמרו שזה בלתי אפשרי. כאשר יצאנו לדרך עם התמיכה באברכי הציונות הדתית. ואחרי כן הקמתי את קרן אחד לאחד, היו רבים שחשדו. מה המטרות? האם יש כאן ניסיון השתלטות? אבל לא באנו לחנך. אלא לסייע. לא לחתוך אלא לתמוך. לא לקלקל אלא לבנות. ובהחלט להשפיע על הציבור לחזור למקום שקצת התעמעם להתמקד בתורה. נכון שמתוך כלל הישיבות יש כאלה שמסרבים בעקשנות לשתף איתנו פעולה. אז מה? אנחנו מכבדים אותם גם אם אין אנו מבינים מדוע. אבל הבשורה הטובה היא שמעל 90% לגמרי אתנו. ממקום מכבד. משתף ולא שיפוטי. אנחנו לא מתערבים בתוכן הרוחני אלא מאפשרים ויוצרים מסגרת גג המאפשרת פיתוח וצמיחה אישי.

חברים וחברות באו לא נבזבז אנרגיות בהאשמות. השינוי הוא בידיים של כולנו. במתינות, בהכלה, בשיתוף פעולה, בלכידות ,אמיתית או טכנית, בהבנה שרק איחוד כוחות וחיבור ציבורים ייתן תקווה ויגדיל תמיכה

הכותב: הרב יצחק נריה, יו"ר תורה מציון ומייסד וראש קרן "אחד לאחד"