הרב הצבאי הראשי, תא"ל אביחי רונצקי, נפרד השבוע מתפקידו בסדרה של ראיונות, בהם פרס את המשנה שנשמעה עד כה רק ברמזים ובחלקי הקלטות. ואלה חלק מהפנינים: "בני איזור המרכז" חסרים ביחידות הקרביות; שירות צבאי של בנות דתיות, כולל בנותיו שלו, הוא בעיה; גם הומוסקסואליות היא לפי היהדות בעיה שיש לטפל בה, ואת העיתון הלא-ציוני "הארץ" (שכתבו הצבאי עמוס הראל אחראי לרבים מהגילויים שהביכו את רונצקי בכהונתו) לא צריך להפיץ בצבא.

זהו אקורד סיום ראוי לקדנציה של רונצקי, שהמאפיין הבולט ביותר שלה היה העלאת פרופיל דרמטית של הרבנות הצבאית. תחתיו היא הפכה, ביומרה ובמידה רבה גם בפועל, לחיל החינוך של חלק גדול מהצבא הלוחם. המתחרה העיקרי שלה אינו חיל החינוך הרשמי של הצבא, אלא רבנים חוץ-צבאיים, שהשפעתם באותן יחידות גדולה.

בימים הקרובים יישמע ודאי גם גל הנגד. חלקו יהיה הבעת זעזוע סתם, וחלקו האחר ניסיון להתווכח על העובדות: מה לעשות, איזור המרכז דווקא מספק מספר גדול מאוד של לוחמים וקצינים קרביים, כולל האחוזים הגבוהים ביותר של טייסים. אבל הרבה יותר מהניסיון להוכיח שרונצקי טועה, חשוב להבין על מה הוא מדבר.

התמונה שרונצקי מתאר אינה של צה"ל הקרבי כולו, אלא חטיבות החי"ר שלו. שם אכן יש אחוז גבוה במיוחד של קצינים דתיים, ההולך ותופח ככל שמטפסים לדרגות הביניים שמעל לתפקידי מ"פ. בשנות החמישים, אומרת האגדה, הופיע הרב גורן לראשונה בחטיבת הצנחנים. הקיבוצניקים שאכלסו בהמוניהם את החטיבה חיכו לרגע שבו יפנה כבוד הרב לשירותים, ואז השליכו לשם רימוני עשן.

לפני כשנתיים יצאו יותר ממאה קצינים וחיילים באותה חטיבה עצמה מכנס חטיבתי, משום שעל הבמה הופיעה להקה צבאית שכללה בתוכה נשים. זוהי תמצית השינוי. זה אינו השינוי היחיד. רונצקי אומר בראיונות שמספר מטופלי הת"ש, כלומר חיילים הנזקקים לטיפול הצבא בבעיות הנובעות ממצב משפחתי או עוני בבית, עלה מאוד ביחידות הקרביות.

גם זה נובע מהשתנות פניהן הסוציו-אקונומיות של היחידות האלה: יש בהן אחוז גבוה של בני הפריפריות הפיזיות והחברתיות. בכך הרבצ"ר צודק: שכבות המעמד הבינוני והבינוני-גבוה, שבעבר יצאו מהן רבים מן הלוחמים והקצינים בחטיבות החי"ר, התנתקו מהן.

אבל הסיבה לכך אינה אובדן הנכונות להקרבה. נער ההולך לסיירת מובחרת או לקורס טיס אינו מוכן לתרום פחות ממי שהולך לגולני. מה שמטריד אותו אינו האובדן האפשרי, כי אם המציאות הוודאית של שירות, שחלק מהותי ממנו יהיה בשטחים.

גם מי שחושב שצורכי ביטחון או אמונה מחייבים את המשך שליטתה של ישראל בגדה, צריך להכיר בכך שהתוצאה הבלתי נמנעת היא שפרופיל השירות של יחידות שלמות בצה"ל הלוחם, ובראשן חטיבות החי"ר (שמספקות גם חלק גדול ממערך המילואים), הופך בחלקו המשמעותי להיות פעולות שיטור עם אוכלוסייה אזרחית כבושה. והוא צריך להבין ששכבות שלמות, שיש לבניהן אפשרות, ימצאו את הדרך להימנע מהשירות הזה, מי דרך הסיירת ומי דרך הניירת.

רונצקי אומר שחיילים עם אמונה הם חיילים טובים יותר, וגם במובן הזה הוא צודק. פרופיל השירות הזה שואב אליו את מי שרואה בצבא כלי למוביליות חברתית, או את מי שמאמין שהמלחמה הזו היא מלחמת קודש. מי שיש לו טענות לרונצקי, שיפנה אותן אל השכבות שנתנו גט לא רשמי לצנחנים, לגולני או לגבעתי – ולמי שמטיל יום-יום את החטיבות האלה למשימותיהן הנוכחיות.

המאמר פורסם במקור בעיתון מעריב