נדודי שינה
מאז החלה הסערה בציבור החרדי נגד העברת בית-העלמין באשקלון, לא הצלחתי להירדם בלילות, ולא בשל המעשה הנורא של פינוי הקברים. נהפוך הוא: הציקה לי דווקא העובדה שאינני מצליח להתרגש ואפילו לא לכעוס על הפשע החמור של ביזוי המתים

בימים הראשונים של השבוע, מאז החלה הסערה בציבור החרדי נגד העברת בית-העלמין באשקלון, לא הצלחתי להירדם בלילות, ולא בשל המעשה הנורא של פינוי הקברים. נהפוך הוא: הציקה לי דווקא העובדה שאינני מצליח להתרגש ולסעור ואפילו לא לכעוס על הפשע החמור של ביזוי המתים. חוסר הרגישות, שלא מצאתי שום הסבר הגיוני מהיכן נובע, הוא זה שגרם לי נדודי שינה. שוויון הנפש המוזר שנחת עלי, שלא כהרגלי, הוא שהדיר שינה מעיני ותנומה מעפעפי.

בשלב מסוים התופעה הלכה והחריפה – התחלתי להתרגז ולכעוס ואפילו להתעצבן, אך לא על מעבירי הקברים, אלא דווקא על המוחים נגדם. שמעתי וקראתי את דבריהם חוצבי הלהבות של הפוליטיקאים החרדים והעיתונות החרדית, ועם כל מילה נוספת של מחאה הלך כעסי וגבר. במקום רגשות זעם נגד מחללי קודשי ישראל, הציפו אותי, למרבה התדהמה, רגשות בוז וסלידה מכל המוחים למיניהם.

מה עובר עלי? – שאלתי עצמי שוב ושוב. במה חטאתי שבמקום רוח טהרה של קנאות לדבר ה' צבאות, החלה לנשב בקרבי דווקא רוח הפוכה? מדוע כשאני קורא ושומע דברים כה כואבים ומרטיטי-נפש נגד מחללי הקברים, לא רק שאינני מזדהה עם הכאב, כהרגלי, אלא עוד מוצא עצמי, בחוסר היגיון מוחלט, דווקא בצד השני של המתרס?

נפילת האסימון
האסימון נפל רק כעבור כמה ימים, בעיצומה של אמירת תיקון-ליל-שבועות. כשהגעתי לפרשת פינחס, הפרשה העוסקת גם בחלוקת הארץ לשבטים, צצו לפתע מול עיניי דברי חז"ל על "העושים מעשי זמרי ומבקשים שכר כפינחס". פתאום נזכרתי כי כל המוחים הגדולים של היום, על ראשיהם שבטיהם ועיתונאיהם, מילאו פיהם מים כשפינו באכזריות לא רק את המוני היהודים מגוש קטיף, אלא גם את עשרות קבריהם.

איך יתכן, הרהרתי, שבשעה שגירשו ופינו והעבירו עשרות קברים של יהודים, איש מהצדיקים לא מחה ולא זעק ולא התריע ואפילו ציוץ לא השמיע – ואילו עתה, בשעה שמפנים עצמות שעל-פי כל הסימנים הם של גויים – דווקא כאן מתעוררים לפתע בנאומים ומאמרים והפגנות נגד 'ביזוי המתים'.

האם משום ששם היה מדובר לא ב'אונזערע'? האם בגלל שמחאה גדולה אז, בפינוי הקברים מגוש-קטיף, היתה עלולה, חלילה וחס, להתפרש כמין הזדהות עם ה'כתומים'? האם בשל העובדה ששם מטעמי 'פיקוח-נפש' היה צורך בכל הפינוי כדי לתת צ'אנס לשלום… ואילו כאן מדובר 'בסך-הכל' בבניית חדר מיון שמי בכלל צריך אותו? ואולי מהסיבה היותר קריטית שממאבק נגד פינוי קברי היהודים מגוש-קטיף לא היתה צומחת שום תועלת, לעומת המאבק המתוקשר נגד פינוי העצמות מאשקלון שיביא להזרמה אדירה של ירוקים.

כך או כך – אין חלקי עימהם. "אל תתיראו לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים" – אמרו לנו חז"ל – אלא מאלו "העושים מעשי זמרי ומבקשים שכר כפינחס".

מאותה סיבה, אגב, אינני מצליח להתרגש כלל מכל מאמרי הזעקה והמחאה בעיתונות החרדית, ובמיוחד בשבועונים המיועדים למשפחות ולקהילות, נגד ההקפאות ברמת-שלמה, בביתר, בקרית-ספר, ובכל האזורים החרדיים למיניהם. לא משום שאינני סבור כי ההקפאה בירושלים ובמקומות אחרים היא אסון נורא שאין להשלים אתו, אלא משום שאינני יכול לחוש שום הזדהות ואמפטיה עם אלו שמילאו פיהם מים כשגירשו מביתם באכזריות אלפי משפחות 'סרוגות', ואילו היום מיללים בצביעות נגד 'המדיניות השמאלנית' של ההקפאה.