להתראות מרצ: חבירה לברק תמחק את המפלגה

עריקת סתיו שפיר והחיבור יחד עם ניצן הורוביץ ואהוד ברק הבוקר (רביעי) יוצרת מצג שווא של חיבורים בשמאל שלמעשה מגדירה את סופה של המפלגתיות המסורתית.

מה היה מיקומה של מרצ ההיסטורי אל מול מפלגת מפא"י והעבודה? כאשר שולמית אלוני דמיינה לעצמה מפלגה בועטת של זכויות אזרח, חילונית, והצבת יעדי שמאל לא מיינסטרימים – היה לה ברור שהיא עוזבת את מפלגת האם.

מקומה ההיסטורי של מרצ היה דווקא ביצירת לחץ שמאל על מפלגת מפא"י הבטחוניסטית והפיכת מחנה השמאל למוביל דגל מדיני לחתירה לשלום.

ההצלחות באו מהר יחסית ומפלגת העבודה שהייתה במשך עשרות שנים אפילו "ימנית" בדעותיה המדיניות, הפכה למובילת מחנה השמאל המדיני כמפלגה הגדולה ביותר בגוש השמאל.

גם זכויות האדם וכפייה דתית הפכו להיות חלק מהז'רגון של מפלגת השלטון דאז שהקימה את המדינה.

עמיר פרץ וניצן הורוביץ הם תאומים פוליטיים: שניהם עם עמדות המזוהות עם המפלגות שבראשן הם עומדים – אבל לא מחויבים למפלגה.

הורוביץ הוא איש שמאל ללא ספק, ומזוהה עם העמדות של מרצ, אבל הוא לא שורשי במפלגה, הוא לא מחויב לועידה שלה, 'לרבניה', ולא לפעילים שלה. כך היה שהצטרף דרך התנועה הירוקה כשריון, וכך היה כשעזב את מרצ.

גם עמיר פרץ הוא איש המזוהה היטב עם ערכי מפלגת העבודה, אבל הוא לא שורשי במפלגה. פרץ הצטרף למפלגה עם סיעתו עם-אחד, כך יכול היה לערוק למפלגת התנועה.

אין ספק שלפרץ יש כוח ענק במפלגת העבודה, ואין ספק שעמדותיו מזוהות עם מפלגת העבודה – אבל הוא לא שורשי במפלגה. הוא לא מחויב אליה.

כך גם אהוד ברק שלא היה שורשי במפלגת העבודה וברגע שלא הצליח לכבוש את יעדו – פרש כמה פעמים מהפלגה: פעם לביתו ופעם אחר פעם לאחר מכן לממשלת נתניהו.

מהצד השני היו אלו שלי יחימוביץ' ותמר זנדברג שמהוות דוגמא הפוכה להורוביץ, פרץ וברק.

זנדברג הובילה את מחנה המתנגדים לאהוד ברק: "אהוד ברק הוא פגע רע, הוא אבי הרעיון האין-פרטנר, הוא יעשה לנו נזק אסור לרוץ איתו", אמרה –  ובצדק.

מאבקה של מרצ במחנה השלום הוא כמעט הפוך מעמדותיו של אהוד ברק: ביטחוניסט ימני שלא יהסס לזגזג בין עמדותיו המדיניות.

חבירתם של הורוביץ וברק מסמלות את סופן של עידן המפלגות השורשיות: אין מחויבות, אין עומק ורעיונות, אין ערכים ורצון לשינוי – אלא רק לכפות על המחנה להצביע במאבק להדחת השלטון.

ומה יקרה ביום של אחרי הבחירות? השמאל של מרצ ייעלם מהמפה הפוליטית, כולם יתקרבו איכשהו למרכז יותר, וחזונה של שולמית אלוני ישכח ברגבי ההיסטוריה.

הרצון להיפטר מזנדברג – סמל הכישלון – היה כל כך קריטי עד שהמפלגה שכחה נאמנות לשורשיות מפלגתית ואהבת ערכי השמאל שלה באמת, שכל אלה היו מיוצגים דווקא אצל זנדברג.

להתראות מרצ.