האמירה של סמוטריץ' עוררה אי נוחות/ פרשנות

למרות היותי חוזר בתשובה ולמרות שאיני מחבב הגדרות וקיטלוגים כלל ועיקר, הרי שאני מוצא את ליבי מחובר יותר מכל לציונות הדתית ואם לדייק יותר (על אף שסביר שלרב היה מורת רוח מכך), הרי שאני מגדיר עצמי כחסיד של תורתו של הראי"ה קוק זצוק"ל (ההדגשה מכוונת).

אף על פי כן ואולי דווקא מפאת העובדה כי איני "בן קיבוץ", אלא יותר בבחינת "ילד חוץ", ילד מאומץ או גר צדק, בוער בי הרצון לבטא את החטאת המטרה של הציונות הדתית כפי שהיא מתבטאת בעיני הדיוט שכמותי שעוד לא מילא כרסו בש"ס ופוסקים, לא מוסמך לרבנות ואפילו לא מכיר בע"פ פרק אחד ב"אורות", אבל אוהב את עם ישראל, את ארץ ישראל, את הקב"ה ואת כל בריותיו.

אני רואה את עצמי כאדם האמצעי, כאחד העומד על התפר בין אהבה יוקדת לעם ישראל, לבין דאגה עזה לכל אדם בעולם. אני רואה את עצמי מחד, כחילוני עם כיפה המנהל אורח חיים קצת שונה ומאידך, כדתי הסובר כי דרך ארץ קדמה לתורה. זאת בדיוק הסיבה שתורתו של הראי"ה העניקה מזור לנפשי הקרועה עת חזרתי בתשובה ובתחילה המחשבה הילדותית הובילה אותי לתסכול ולתחושה כי אני מכלה את זמן לימוד התורה בעיסוק בחול ובדברים "בטלים" וחוטא לדבר ה'.לכן תורת הראי"ה הייתה בעבורי כמיים מתוקים לנפש צמאה.

דווקא מהסיבה הזו אני מבקש לשתף את חוסר הנוחות שאני חש מדרכה של הציונות הדתית בשנים האחרונות. אך אני מבקש לעשות זאת מתוך מתוך ענווה, מתוך אהבה ושייכות ולא מתוך כפירה חלילה, או אולי דווקא מתוך כפירה קדושה המבקשת לה אמונה רחבה וכוללת יותר.

"האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הבקורת היותר חפשית, נקיה מכל מום. כולך יפה רעיתי ומום אין בך." (הראי"ה אורות התחייה).

יתכן כי איני מבטא את קולם של אחרים וכאיש האמונה הבודד אני עומד ומביט על העולם בעיניים סובייקטיביות לחלוטין שאין איש אשר יוכל להבינם ויתכן כי לתחושותיי שותפים עוד רבים ששייכותם העמוקה ואהבתם לקהילת הקודש שהם חלק ממנה בולמת את זעקתם ומשתיקה אותם. חלקם נשארים בבית המדרש ומצליחים להישאר חלק מהקהילה וחלקם מתדלשי"ם.

בין אם זוהי זעקתי הפרטית, או צעקתם של רבים:

"אינני מדבר כי יש לי כוח לדבר; אני מדבר כי אין לי כוח לשתוק. "

כך גם אני חש היום.

ברחימו ודחילו, מבקש אני לבטא את דעתי המתעצמת מיום ליום כי אט אט הציונות הדתית הופכת מזרם שמוביל את המדינה, הנמצא בתפקידי מפתח, המעורב במוסדותיה ובחייה ובדרך של רגרסיה תרבותית, והתבצרות רבתית הופך מפרפר המבטא את יופיה של הבריאה- לגולם של המהר"ל הקם על יוצרו.

אני חש כי הציונות הדתית הופכת את עורה ומזרם שסינטז- ושזר – אמונה והגיון, מדע והלכה, תורה ועבודה, שמירה על המצוות, תוך חירוף נפש ושמירה על המדינה, למדנות וישוב הארץ וביקש לאחד את הקודש והחול, הרי שבשקט בשקט (ולאחרונה כבר עושים זאת ברעש גדול ועומדים זה מול זה ומתנשאים ושורפים זה את זה בשם אהבת הארץ וגאולתה), כך הציונות הדתית האמורה לשאת את תורת ארץ ישראל, תורת דור המשיח הופכת לעוד זרם שולי ונספח לפלג החרדי בישראל, רק אחד כזה עם זיקה חזקה יותר לארץ ישראל, דרשות אינטליגנטיות יותר ועם כיפות סרוגות.

ידע לדבר "חרדית" וידע לנאום "בחילונית"

לדאבוני, הציונות הדתית הופכת מזרם ששאף לחבר בין החילונים לחרדים כפי שראה הרב קוק בחזונו- לזרם המעמיק את הקרע ומנציח אותו, לקבוצה הולכת ומתבדלת המאבדת את השפה ואת הרלוונטיות וכך במקום מאמרים משני תודעה הצופים בעיניים של גאולה בהתהוות האומה, היא מוציאה מקרבה אמירות מעוררות מחלוקת, החוטאות לתפקיד ההיסטורי שיעד לקבוצה הזו הראי"ה קוק ומופיעות את האומץ ואת החוצפה הקדושה עליהן מדבר הרב קוק – דווקא בהתרסה מרחיקה.

כמובן, שיש מקום למחלוקת ולביקורת, כפי שסובר הרב כי המחלוקת מחדדת את הצדדים הפרטיים ולבסוף תכלול ותאחד את הניגודים. אך הראי"ה ידע לדבר את שתי השפות – הוא ידע לדבר "חרדית" וידע לנאום "בחילונית", הוא ידע לדבר עם ביאליק וידע גם להוות השראה לעגנון, הוא ידע לקרב במקום שצריך לקרב וידע לשתוק בחדר האוכל במרחביה ולהקשיב לחלוצים, הוא ידע לרקוד עם ספר התורה בבית הכנסת אחוז אהבה יוקדת לקב"ה ולעם ישראל וידע להוריד את בגדי הרב ולרקוד הורה עם החלוצים בחדר האוכל והוא גם ידע לבקר כשנדרש ועשה זאת במילים נוקבות.

בדחילו ורחימו, למרות דברי הביקורת על חלק מן הציונות הדתית, אני מבקש למצוא סנגוריה על דברי ח"כ סמוטריץ' אך גם לבטא את טעותו כפי שאני חש אותה. בתקופתו של הרב עובדיה יוסף זצוק"ל לא פעם התקשורת הוציאה משפט או שניים מדרשתו השבועית מתוך הקשרם ואז חטאה בחוסר הבנתם והציגה את הפוסק הגדול כאדם מנותק וארכאי שמשווה בין נשים לחמורים ובין חילונים לעגלים.

סמוטריץ' מדבר על מדינת הלכה כחזון

התקשורת והציבור הרחב אינם מבינים את עולמה של התורה ואת עולם המושגים המושאל של חז"ל ואינם בקיאים במדרש או באגדה ובדרך הלימוד שלהם שאין ללמוד אותם כפשוטם. לכן הם עלולים לפרש בצורה שגויה את הדרשות התורניות ולהפוך אותן לחוכא ואיטלולא או לראות בהם ביטוי לכפייה, להתרסה ולתאוות שליטה. סמוטריץ' מדבר על מדינת הלכה כחזון לעתיד לבוא, כחלק מחזונו של הרב ושל גדולי ישראל ליסוד מלכות ה' בעולם, כאחד מעיקרי התורה וכתהליך של התעלות המוסר האנושי כתוצאה מחיבור עמוק יותר לבורא עולם.

כמובן שישנה בעיה להיות יהודי מאמין ולכפור בגישת התורה ובמוסרה וכמיהה לחיים על פי התורה הקדושה, אך הבנה שטחית של ההצהרה של סמוטריץ' כמוה כהבנה שדין אישה כדין חמור – זוהי הבנה עקומה וחוטאת לאמת ועיוות משווע של המסר שחז"ל מבקשים להעביר.

כמובן, שההלכה היא דבר שמתפתח וברור מאליו שהיא תהיה חייבת להיות מושפעת מסגנון החיים המודרני. כפי שבתקופת המלכות השלטון האידיאלי היה מלוכני ולכן התורה התייחסה לכך בגישתה, הרי שהיום הסנהדרין שתקום בעז"ה תהיה חייבת למתוח קו חדש בחיבור בין מלכות דוד בעולם הקדום לקראת מלכות בן דוד בעולם המודרני.

סמוטריץ' מדבר על תקופת דוד המלך, אך בדיוק כמו הרב קוק, דוד המלך עסק בחיבור בין השבטים ולא בפילוגם. דוד לקח ממלכה מפולגת ומחלוקת לשבטים שונים והפך אותם לממלכה אחת מאוחדת.

אל נהיה כדולגים על ההרים, רק אחרי שנפעל לאחד את הפלגים השונים, לאחד את הפלגים בתוכנו, אז נוכל להתחיל ולפעול להקמת המקדש ונוכן לעסוק בחידוש ההלכה וכינון דין תורה במקומות הנדרשים.

לצערנו, היום יש לנו הרבה רחבעמים ואף לא דוד אחד.

עד אז כל הצהרה כזו רק יוצרת פירוד, רק מייצרת איום ורק מגבירה את כוחות הנגד. היום יש הרבה רבנים ונבחרי ציבור שמממשים הצד הפלגני שבמפלגות ומחזקים את עצמם ואת הציבור שלהם על חשבון החלשת הליכודיות הלאומית והישראלית גם אם עושים זאת מתוך תחושת שליחות יוקדת.

מדינת הלכה היא חזון מעורפל מדי ומבלבל מדי בכדי שהציבור הדתי יוכל להכילו במציאות של היום והפיכתו למסר פוליטי היא בבחינת טובל ושרץ בידו.

כפי שאנחנו לומדים מספר שמואל, מי שצריך לבקש את המלך הוא דווקא העם (על אף שהרמב"ם סובר שמינוי מלך היא מצווה בפני עצמה וחייבת להתממש בעתיד וכך גם נפסק להלכה, אך ועדיין יש מקום לבירור באיזה סגנון של מלכות מדובר וכיצד היא תמומש), לא כל שכן, לאחר שהמלך הנבחר ע"י האל נמשח- הרי שיש חשיבות גם לכך שהעם בעצמו יקבל את המלך ואת מלכותו וזאת על אף שהקב"ה יכול לכפות עליהם הר כגיגית על מנת לקבל את בחירתו, הרי שמובן כי ביהדות יונק המלך את סמכותו מהעם והאל מעניק לאדם את יכולת ההתערבות וזכות הבחירה.

כלל לא בטוח שהציורים שאנחנו מציירים לעצמנו אודות "חידוש ממלכת דוד" הם כפי שדמיינו אותה כאשר היינו ילדים ותארנו בחלומינו אודות המלך המשיח יושב בארמונו, או כאשר ציירנו את דוד המלך משחק בחצים עם יונתן, או נלחם בגוליית הענק. מבוגר המצייר ציורים של ילד הוא או חסר כל כשרון ציורי ואז עליו לא לעסוק בציור ובטח שלא להתסכל עליו במבט אומנותי או שיש לו בעייה עמוקה יותר המצריכה אבחון ובכל זאת לדמיון תפקיד חשוב בכינון האמונה הבסיסית, אך אסור להפוך זאת לאידיאל.

הגשמת המציאות העתידית האוטופית קשה היא גם על ציבור המאמינים באמונה שלמה בביאת המשיח, לא כל שכן על אנשים הרחוקים מעולה של תורה וחילול הדיון הזה והגשמתו בכלים טמאים של פוליטיקה אינטרסנטית, מורידים בקודש ולא מעלים אותו, מרחיקים ולא מקרבים, מחללים שם שמיים ולא מקדשים.

גילי (גיל עד) כהן הוא סופר ומחבר רב המכר "כנפיים", יועץ אסטרטגי ופוליטי. מבעלי חברת האסטרטגיה והפרסום BRAIN HUB.