על בצלאל סמוטריץ' לחשב מסלול מחדש

בצלאל סמוטריץ' נבחר בשנת 2015 לכנסת העשרים, מהמקום השמיני בשולי רשימת הבית היהודי, ותוך זמן קצר הפך למטאור בשמי הפוליטיקה הישראלית.

בראש ובראשונה סמוטריץ' הוא פרלמנטר חרוץ ופורה שהיה מעורב בחיקוקים רבים. עיקר כוחו בכנסת ה-20 היה בקביעת סדר יום תקשורתי. העובדה שלא פחד להתעמת עם תקשורת עוינת ואפילו להתקוטט עם ראש הממשלה בכבודו ובעצמו – הוסיפו לו נקודות זכות.

לצד הצלחות אלו סחב סמוטריץ' על גבו התבטאויות ומעשים שנויים במחלוקת שהפכו אותו למוקצה מחמת מיאוס אצל קהלים רבים (העבר שלו בתור מארגן מצעד הבהמות, היחס שלו לקהילת הלהט"ב באופן כללי והאמירות שלו לגבי יולדות ערביות בבתי חולים בישראל).

כוחו הגדול של סמוטריץ' הוא בכך שהוא נתפס בזירה הציבורית כאחד שלא מהסס להציג בצורה ישרה את תפיסת עולמו, גם בבימת הכנסת וגם בתקשורת ובמדיה החברתית שבה עושה שימוש נרחב. זאת בצורה רהוטה מנומקת ומקורית כך שגם אם אתה חולק עליו ולא מסכים עם דעותיו אינך יכול להישאר אדיש כלפיו.

פרישת בנט ושקד להרפתקאות הימין החדש שכשלו בסופו של דבר, הותירה את הבית היהודי בוואקום מנהיגותי, המהלך הבא היה הדחת אורי אריאל מראשות האיחוד הלאומי והשתלטות על המפלגה. מהלך מבריק נוסף היה ההסכם לאיחוד עם מפלגת עצמה לישראל שציירה אותו כמתון יחסית לרשימה שבה מככבים בן גביר ומיכאל בן ארי.

תוצאות הבחירות הכתירו את סמוטריץ' כמנצח הגדול במיוחד לאור כישלון בנט ושקד שלא עברו את אחוז החסימה. היחס לסמוטריץ' לאחר הבחירות נע בין הערצה לפחד, בכל כלי התקשורת בישראל הוא קיבל כתבות שער גדולות שהכתירו אותו כאיש החזק של הפוליטיקה הישראלית.

רגע לפני שסמוטריץ' ריסק את תקרת הזכוכית ובגיל צעיר הפך לשר בכיר ולחבר בקבינט המדיני-בטחוני, נגדעו בבת אחת התקוות או לפחות נדחו לעת עתה, לליברמן היו תכניות אחרות.

אך נדמה שסמוטריץ' שלאחר ההחלטה על בחירות חדשות אינו אותו פוליטיקאי מתוחכם מתמול שלשום.

בראיונות שונים הוא השתלח בליברמן לאחר פיזור הכנסת – פתיחת חזית מול ליברמן לא הגיונית מבחינה פוליטית והיא בעיקר מסייעת לליברמן בבייס הפוליטי שלו. למחרת תקף סמוטריץ' בחריפות את בנט ושקד, מהלך בעייתי כשהרושם שהציבור הדתי שמלקק את פצעיו מחפש עכשיו איחודים וחיבורים ולא קרבות רחוב.

השבוע הוכיח שוב שאין שני לו בקביעת סדר יום כשהכריז שמערכת המשפט תחת כהונתו תחזור לימי דוד. אולם הפעם נראה כי ההתבטאות עלולה לגרום למחנה הלאומי רק נזק, ובעיקר עלולה להרחיק את בצלאל סמוטריץ' מחלומו: תיק המשפטים.

בשנות התשעים פעלו בזירה הפוליטית בהצלחה רבה שני ילדי פלא; אריה דרעי וחיים רמון. אז היו השניים בתחילת שנות השלושים לחייהם, והיו ביחד ולבד ממלכי המלכים של הפוליטיקה.

סדרה שלמה של מהלכים מבריקים כגון השתלטות היסטורית על ההסתדרות, הקמת ממשלת רבין, חוק בריאות ממלכתית, המפץ הגדול ועוד רבים.

כל אחד בסופו של דבר נפל והסתבך בנסיבות שונות. נראה שמעבר להסתמכות הפלילית הם גם סבלו מהיבריס, 'חטא הגאווה'.

נדמה לי שגם אצל סמוטריץ' נראים סימנים ראשונים לתסמונת, זה אינו חטא גאווה רגיל, לסמוטריץ' יש פער בין היכולות הפוליטיות המבריקות לבשלות הרגשית שלו. נראה שמדי פעם הוא פועל מהבטן ולא מהראש כך שבמו ידיו הוא למעשה מכשיל את עצמו.

נראה שבצלאל סמוטריץ' צריך לעצור ולחשב מחדש איך הוא מתנהל האם הוא רוצה להמשיך את דרכו לצמרת או להתרחק משולחן הממשלה ואולי גם מהכנסת אם לא הוא עשוי לראות שמלמעלה עד למטה יש לפעמים את אותו המרחק.

הכותב: שלומי גולדברג, מחנך בתיכון הימלפרב בירושלים ופובליציסט