בסאגת הימים האחרונים קיבלנו שיעור חשוב מהם הנושאים המכריעים בסדר היום הלאומי.

בניגוד למה שאנחנו נוטים לחשוב, סוגיות כמו ביטחון, כלכלה וחברה ואפילו ויכוחים סביב מערכת המשפט –  אינם מהווים מכשול לכינונה של ממשלה בישראל, בטח לא סוערות כמו סוגיות דת ומדינה.

בשנות השישים היו אלה שאלות סביב סוגיית הגיור שכמעט פרקו ממשלות. בשנות השבעים נפלה ממשלתו של יצחק רבין על ידי מפלגת המפד"ל על רקע נחיתת מטוסי אל על בשבת. בשנות השמונים טלטלו את הממשלות השונות שאלות סביב מיהו יהודי, והובילו להתפטרות שר הפנים דאז הרב פרץ מש"ס.

בראשית שנות התשעים למד הציבור הישראלי מי יהיה ראש הממשלה שמיר או פרס באמצעות דרשה באידיש של הרב ש"ך שעסקה בסוגיית ההבדלים בין מומרים להכעיס (השמאל והקיבוצים) למומרים לתאבון (הליכוד והמחנה הלאומי).

בממשלת ברק הקצרה, פרשו המפלגות החרדיות על רקע העברת טורבינה חשמלית בשבת.

בממשלה הקודמת נוצרו לא מעט מתחים סביב חוק המרכולים וכמובן סביב סוגיית חוק הגיוס –  סוגיה שבה נראה כי במהלך השנים ישנם יותר חוקים ממספר המתגייסים.

לא לחינם התמקד מסע הבחירות של בנימין נתניהו בשנת 1996 בסלוגן "נתניהו טוב ליהודים".שחובר על ידי יועץ הבחירות האגדי ארתור פינקלשטיין.

המתח בין ישראליות לבין יהדות או יהודית ודמוקרטית עולה בכל פעם מחדש, ביתר שאת משנת 1977 אז ניצח הליכוד והוביל את המהפך ההיסטורי. הימין החילוני והדתי 'היהודי' מצליח פעם אחרי פעם לגבור על השמאל 'הישראלי'.

חוק הגיוס: היו צריכים לאמץ את הדרישות של ליברמן 

מי שרוצה זווית נוספת למלחמת היהודים מול הישראלים מוזמן לקרוא פעם נוספת את מלחמת הציוצים בין ראש הממשלה לשחקנית רותם סלע סביב מדינת כל אזרחיה. שימו לב למספרים שבהם השתמש אביגדור ליברמן וחברי מפלגתו פעם אחר פעם במהלך ראיונות "בקואליציה הבאה יהיו 22 חברי כנסת חרדים". המראיין מתקן מיד את הדובר "טעית! יש רק 16 חברי כנסת חרדים". ואז חוזרת התשובה של אנשי ישראל ביתנו: "שכחתם את ששת חברי איחוד מפלגות הימין."

אם יש משהו שהנהגת מפלגות איחוד הימין טעתה מבחינה ציבורית, ואולי גם ערכית, לאחר מערכת הבחירות ובמהלך המשא ומתן הקואליציוני זה בכך שאימצו בצורה גורפת את העמדה החרדית בכל סוגיות דת ומדינה.

אם נתמקד בסוגיית הגיוס; הציבור הדתי לאומי חרת על דגלו את ערכי התרומה למדינה באמצעות שרות צבאי בתפקידים משמעותיים תוך סיכון חיים. אחד הדגלים המרכזיים ביותר בנושא הגיוס אצל הציבור הדתי לאומי הוא "ההסדר" שבו משלבים בין לימוד תורה לשרות הצבאי.

בסוגיה עקרונית זו היו צריכים לאמץ את הדרישות של ליברמן לכל הפחות מהבחינה המוסרית והערכית.

עמדה כזו אולי הייתה יכולה לרכך לאחר מכן מהבחינה הפרקטית, וייתכן שהייתה מחלישה משמעותית את טיעוניו של ליברמן.

האם איחוד מפלגות הימין שכחו את תפקידה ההיסטורי של הציונות הדתית כמתווכת, מפשרת ומגשרת בין הישראלי ליהודי, בין הציבור החרדי לציבור החילוני, ולא לנקוט בעמדה חד צדדית?

הכותב: שלומי גולדברג, מחנך בתיכון הימלפרב בירושלים ופובליציסט