מבלי להיכנס למקרה הספציפי של הרב טל, כדאי אולי לבחון את הדברים ממבט על. פעם אחר פעם מתבטלים אנשים בפני אנשים אחרים, ואז סופגים מכה חזקה ושברון, של אמונה, או הכחשה והדחקה, והיכנסות לסחרור וטראנס של הגנה על המוכר והידוע. האמונה שהתוו להם והעולם שבנו לעצמם קורס בין לילה. ואלו מנגנוני הגנה ידועים ומוכרים.

אבל כבר דוד המלך ידע להזהיר בתהלים,"אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה, תצא רוחו ישוב לאדמתו". גם בספר בראשית אלוהים בורא את האדם בצלמו ובדמותו. המסר של הבחירה החופשית, הוא מסר עתיק ביהדות, ועם האדם הנשגב באות תמיד גם נפילות- קין, הבל, נוח, מגדל בבל ועד ימינו. זה כל האדם. יצור שפל ונשגב יחד. כל אדם בכל מצב, ואין לחלק לגדולים וקטנים כפי שאנו נוכחים לדעת שוב ושוב ושוב.

בכלל היומרה הזו שנחצבה בתלמוד לקראת היציאה לגלות ופותחה ושוכללה בחסידות, על רבנים שעושים ככל אשר יורו, שיאמרו על ימין שהוא שמאל וליהפך, או האדמו"ר, המקובל שהוא צינור השפע שמחלחל את האלוהות לעולם, הגישה הזו סופגת מכה אחר מכה.

חומרות בענייני צניעות לא הוכיחו את עצמן

גם התפיסה הזו שרווחה בחלקים בציבור שאיפה שיקפידו הלוך והקפד על דיני צניעות ביתר חומרות על גבי חומרות, שם המחנה יישאר קדוש התרסקה אל קרקע המציאות. מקרי הבגידות, והפגיעות המיניות לא פסחו על אף פלג בחברה הישראלית. אם פעם הייתה תמימות לומר "אצלנו ולנו זה לא יקרה, זה רק אצל ההם שהולכים כמו מופקרים", היום לצערנו כולם בוגרים יותר לדעת ולהבין שזה לא כך.

התפיסה שהוביל הרב קוק שהאל נמצא בהיסטוריה, אותה כתב בת"ו "היסתוריה", שמורכבת מהמילים "הסתר- יה" אהובה עלי במיוחד. היא תפיסה שאומרת שהאל מדבר מתוך המציאות. היא תפיסה שאומרת שהמציאות צועדת קדימה אל עולם טוב יותר, הגם שיש נפילות והמון כאב, ואפילו דברים הנראים כנסיגות טוטאליות, הכיוון הוא קדימה.

אולי מתוך המציאות, האל אומר שהגיע הזמן בהוויה הגאולית בארץ ישראל כפי שהרב קוק ראה אותה, שכל אחד יפתח את הנפש שלו, ואת החושים שלו, שיתייעץ, ישמע ויהיה פתוח, אך לעולם לא יהיה כפוף ולא ילך כסומא אחר אף רב, מנהיג או מורה. שיעלה ויפתח את החושים ואת ה"עצמי" שלו מבלי להיתלות באילנות כאלו ואחרים. ללמוד כן, להיתלות לא ולא. כך הסנסורים יזהו מתי זו עצה טובה ומתי זה כבר עובר כל גבול.

אולי העידן הזה בו הרבנים מדריכים על כל שעל וצעד עבר מהעולם, שהקשר עם האל והתורה על נגזרותיה השונים הוא נחלת הכלל. שהאדם נברא יחידי, הוא המבין בעניינו, והוא צריך לקחת את גורלו בידיים.

בואו נודה שלגברים סלחניים יותר

ובוא נחשוב על עוד נושא, מה היה קורה לו אשת רב הייתה בוגדת בבעלה, מפתה מישהו אחר? או אז חרון זעם הקודש היה משתלח בה, נואפת, בוגדת ועוד האשמות כאלו ואחרות היו מיד יוצאות לכיוונה, לא היו כל מיני הצדקות שהגדולה מחברותיה יצרה גדול ממנה, לא היו כל מיני דקדוקי צדקנות, כפי שאנחנו שומעים שוב ושוב במקרים הללו, מפי תלמידים ומקורבים, כשבצד השני כל היום וכל הלילה מטיפים על שמירת העיניים ודיני שערות המציצות מהמטפחת.

אולי גם התנועה הזו של שחרור האישה, והעצמת האישה, שהחלה כמעט במקרה במלחמת העולם השנייה, (מקרה- אותיות רק מה' לימד אותי מישהו פעם), כשנשים תפסו את מקומות העבודה במקום הגברים שנשלחו לחזית, מדברת על נשים אחרות. על נשים שרוצות שוויון, על נשים שרוצות להיות גם הן רוחניות, עובדות, יוצרות ונוכחות לא רק כגוף, והכי חשוב שהן קובעות לעצמן מה נכון להן. אולי גם המאבק בתופעה הזו, שלעתים בהחלט יש לה גם היבטים שליליים, או כאלו הניתנים לוויכוח, מפספסים את הקומה הזו, הגבוה והגדולה יותר אליה צועדים נשים במאה העשרים ואחת?

ולא רק נשים, אלא היחס גם לגברים, יחס בוגר יותר, שמבין את היצרים, אך מטפח אמון, בחירה, רצון לזוגיות גבוהה ולא מקטינה, חופש לבחור כל פעם מחדש ולהתמודד עם המציאות. יחס לשני המינים, גברים ונשים מאמין יותר, ואמונה אין פרושה פריצת גבולות לגמרי. אבל השאלה מה המניע מאחורי הדברים הפחד וההסגר, החטא וההכנעה, או יחס בוגר ובריא יותר?