הרב אברהם סתיו, מגיב לדבריו של הרב יהושע שפירא, לפיהם דבריו של "הרב הצעיר" נגד החוברת של הרב צבי טאו "האומץ לעצמאות", הם חילול השם ו"חוצפה בלתי נסבלת". בדבריו, הרב שפירא אינו נוקט בשמו של הרב הצעיר אליו הוא מתכוון אך מדובר ככל הנראה ברב סתיו, שכן הוא היחיד שפרסם מאמר תגובה לחוברת של הרב טאו.

ראוי לציין כי הרב שפירא אינו מתייחס כלל לתוכן הדברים אלא בעיקר לגילו של הרב סתיו ביחס לגילו של הרב טאו ואומר כי מדובר ב"רב צעיר שיוצא נגד אחד מזקני העדה". הרב שפירא אף מציין כי הוא לעולם לא העז לפרסם בפומבי משהו נגד עמדתו של הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, ראש ישיבת 'הר עציון'. הבחירה לקחת דווקא את הרב ליכטנשטיין כדוגמא מחזקת את ההשערה שכוונתו של הרב שפירא היא לרב סתיו שהיה תלמידו של הרב ליכטנשטיין.

https://youtu.be/5s9fmjOKK-0

בתגובה לדבריו של הרב שפירא, כתב הרב סתיו: "הרב יהושע שפירא טוען שמאמר התגובה שכתבתי לחוברת האחרונה שהוציא הרב צבי טאו הוא "חוצפה בלתי נסבלת" ו-"חילול השם כבד". זה לא משהו בתוכן או בסגנון של דבריי -שהדגשתי בהם שוב ושוב את דלות ערכי וקטנותי אל מול הרב טאו-, אלא עצם ההעזה 'לצאת בפומבי, רב צעיר, כנגד אחד מזקני העדה'. הרב יהושע לעומת זאת, לפי עדותו באותו שיעור, מעולם לא העלה על דל דעתו לפרסם מאמר שיש בו מחלוקת על הרב ליכטנשטיין זצ"ל. וכך הוא מצפה שננהג גם אנחנו, תלמידי הרב ליכטנשטיין, ביחס לרבותיו שלו".

הרב סתיו המשיך ופנה לרב שפירא: "אני הקטן, צעיר תלמידיו של הרב ליכטנשטיין, קורא לרב שפירא ומבקש ממנו: פרסם את מאמריך, אמור את דעתך בלי מורא, כתוב את כל מה שיש לך לומר על שיטתו ודעותיו. בכבוד, בעדינות, אך בלי חשש. הוא וודאי ישמח בכך, ושפתיו יהיו דובבות בקבר, כפי שכתב הרב משה פיינשטיין לאותו רב צעיר שחשש לחלוק על דברי החזון איש בבני-ברק. וגם אנחנו, תלמידיו ותלמידיך, נרוויח הרבה מן הדיון הישיר והנוקב".

בשלב הזה עולה הרב סתיו מדרגה בטון וכותב: "זה עדיף מאשר לשלוח את תלמידיך להפגין מול בית הוריי באמצע הלילה כמחאה נגד מערך הכשרות של 'צהר'; זה עדיף מאשר לכנות את מורי הרב יובל שרלו בשם "ניאו רפורמי"; זה עדיף מאשר לומר לתלמידותיך שלא יתחתנו עם יהודי שעבר גיור בבית-דין של ארגון צהר".

בסוף דבריו כותב הרב סתיו: "אני מבין את החשש. לא חרבה ירושלים אלא על שהשוו בה קטן וגדול. ובדור של ריסוק ההיררכיות כולן חשוב לשמור על המעט שעוד נותר. ולכן אני מסכים שצריך לעבוד הרבה על מתן כבוד לתורה ולנושאיה, קודם כל בנפש ואחר כך במילים ובסגנון. ואם היו לי נפילות פה-ושם, והגיוני שהיו, אשמח מאד לקבל ביקורת בונה. אך זו איננה, לעניות דעתי, סיבה מספקת לשתוק ולהימנע מהבעת עמדה. כי היעדר דיאלוג רק יגביה את המחיצות, וההיאלמות עשויה חלילה להוביל לאלימות".