בכנס משפטי בנירנברג בגרמניה, התייחסה נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות ליוזמות החקיקה לצמצום כוחו של בית המשפט העליון:

"אחד הלקחים האוניברסליים שראוי ללמוד מן האירועים ההיסטוריים שעליהם עמדתי הוא כי העצמאות השיפוטית ואי התלות של השופטים ברמה המוסדית וברמה האישית, הן אחת הערובות החשובות לכך שתישאר בידי הפרט כתובת לפנות אליה לצורך הגנה על זכויותיו. השמירה על עקרון העצמאות ואי התלות של השופטים היא, אפוא, מאבני היסוד בכל משטר דמוקרטי".

עוד הוסיפה חיות, "רובכם, בני הדור הצעיר, נולדתם למציאות חדשה, עשרות שנים לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה. נולדתם למדינות שחרטו על דגלן ערכים של דמוקרטיה מהותית והגנה על זכויות אדם. יש להניח כי אתם נוטים להאמין שהמוסדות המגנים על הדמוקרטיה יעמדו לנצח וישרדו כל מתקפה.

כאן הביא היטלר לאישור הרייכסטאג שני חוקי גזע – החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני וחוק אזרחות הרייך, אשר אפשרו רמיסה שיטתית ומאורגנת של כבוד האדם בשל מוצאו ושירתו את מכונת ההשמדה הנאצית".

היא הוסיפה כי: "ראשי המפלגה הנאצית הבינו כי לצורך מימוש האידאולוגיה הגזענית שבה דגלו יש לרתום לצידם את המשפט. ואכן, הצעד הבא שבו נקטה המפלגה הנאצית על מנת לבסס את מעמדה תוך שימוש בכלים משפטיים, היה חקיקת "חוק ההסמכה" במרץ 1933. מכוח חוק זה הוקנו לממשלה הגרמנית סמכויות חקיקה מלאות שיאפשרו לה לעקוף את הרייכסטאג כרשות מחוקקת".

חיות אף הזכירה ש"היטלר הצהיר כי הוא רואה עצמו אחראי לגורלו של העם הגרמני ועל כן הכריז שהפך להיות 'השופט העליון של העם הגרמני".

לגבי התהליכים בישראל אמרה, "בית המשפט העליון בישראל אכן מקיים מזה כ-25 שנים ביקורת שיפוטית על תוקפם של חוקים. במסגרת ביקורת שיפוטית זו פיתח בית המשפט העליון את התפיסה המשפטית לפיה כבוד האדם היא "זכות האֵם" אשר ממנה נגזרות רוב זכויות הפרט ובהן הזכות לשוויון, לחופש הביטוי, לקיום אנושי בכבוד, לשלמות הגוף והנפש, לחופש הדת ולחופש מדת, לאוטונומיה של הפרט ולחיי משפחה".