בתפר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות, פרסם איש התקשורת, אברי גלעד, פוסט בעמוד הפייסבוק שלו בו הסביר מדוע הוא מעדיף את היום שיוצא על פני זה שנכנס.

תחת הכותרת "שני ימים", כתב גלעד: "עכשיו, כשיום הזיכרון מפנה מקומו ליום העצמאות, אני רוצה להגיד שאני מעדיף את היוצא על הנכנס אלפי מונים. אמנם האחד הכי עצוב, והשני הכי שמח, אבל מבחינת התדר של שני הימים האלה, לי עדיף הראשון על השני. לא שלא הייתי מוותר על המחיר הנורא שאנחנו משלמים כדי לחיות פה ליד השכנים הגרועים בעולם, אבל אם כבר משלמים, היום הזה לזכר הבנים והבנות יש בו ביטויים של גדלות רוח, של גבורה, של יציאה מהעצמי אל הכללי, של תעצומות נפש, של שיח מכבד ברובו, של שקט, של התכנסות, של שירים יפים, של התמקדות בטוב, גם כשהוא בא בעטיפה כל כך מכאיבה".

"לעומתו, יום העצמאות, היום שהיה אמור להיות יום שמחתנו, הפך להיות יום של בזבוז חסר תועלת של מיני גאדג'טים חסרי תועלת שאינם מתכלים לעולם, יום של טינוף הרחובות, יום של בזבוז חיי בעלי חיים שנשחטים במיליונים ללא כל מידה וטעם, של תקציבים שמבוזבזים על הופעות מחולטרות של אמנים יקרים, של רעש, וונדליזם, והתבהמות כללית".

"הבוקר הנחיתי את תכנית הבוקר המיוחדת ליום הזיכרון. כל שנה אני מגיע בחוסר חשק לתכנית הזאת, ויוצא מרוּמם, הולך על העננים, אחרי שזכיתי לדבר שוב עם מרים ואליסף פרץ, עם צור גולדין, דן מורנו (אח של עמנואל) ועם עוד שורה של ישראלים שכאבם הפרטי הפך למקור של צמיחה אישית וחוסן לאומי. כמה חבל לי שעכשיו, כשסוחרי הדוכנים עם ספריי הקצף וכל הזבל מסין כבר פורקים ארגזיהם במרכזי השמחה בערים וביישובים, שום דבר מרוחו של היום לא יישאר אפילו עד הזיקוקים".

בסוף דבריו כתב גלעד: "הלוואי שיפרידו בין הימים, שקדושת יום הזיכרון תשפיע טיפה יותר, שעה יותר, דקה יותר. לבכות לימדו אותנו החיים, לשמוח עוד לא למדנו".