לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, חברים ומשפחות שכולות משתפים את הזיכרון שהולך איתם מיקיריהם שנפלו.

חגית ריין, בחרה לשתף את הזיכרון שהולך איתה בנה, בנייה ריין הי"ד, שנפל בתאריך י"ח באב התשס"ו (12 באוגוסט 2006) בחרבת אל כסיף, בעיצומה של פעולת חילוץ של טנק שנותר בשטחי השמדה, נפגע הטנק של רב סרן בניה ז"ל מטיל נ"ט, וכל אנשי הצוות נהרגו.

הזיכרון שהולך איתי מבנייה: "לפני שבניה נהרג, הייתי הולכת ללוויות של כל החיילים. היום אני רק הולכת לנחם, קשה לי עם ההלוויות. כשהחזירו את העצמות של פינק ואלשיך, אני הלכתי להלוויה- ופתאום מולי צועד הילד בניה, שבא מנתיב מאיר. הייתי מופתעת ושאלתי מה הוא עושה פה- והוא ענה 'אמא, אותו דבר שאת עושה פה'. היה לי חם בלב, הרגשתי שהצלחתי.

אם הוא בא לבדו מירושלים לרעננה ביוזמתו במיוחד להלוויה, אז הצלחתי. יש דברים שבחינוך לא צריך להעביר- אנחנו עושים, והם רואים מה צריך לעשות. כשהביאו עכשיו את העצמות של באומל נזכרתי בסיפור הזה וכמה מדהים זה היה. אלה הדברים שמחממים את הלב.

לא כעסתי עליו, הייתי מאושרת שהצלחתי בחינוך. את יודעת כמה הוא הבריז מנתיב מאיר? הרב היה אומר לי 'כל הכבוד לבניה שהגיע לתפילה אחרי שישן בשניידר'. כשיצאנו הוא אמר שהוא נמצא בקייטנות לילדים וישן עם הילדים המאושפזים. הוא תמיד אמר שלא צריך לספר דברים כאלה- צריך לעשות. היום זה ההפך- מדברים ולא עושים. כשאני מתגעגעת אני נזכרת בדברים כאלה, וזה מחמם לי את הלב ועוזר לי להתגבר.

היום כשאני מגיעה לבקר חולים הוא הולך איתי שמה. אני יודע שהוא מסתכל עלי מלמעלה ואומר "כל הכבוד, למרות כל מה שעברת את לא במצב שאת לא יכולה לתת וצריכה לשמור על הכוחות שלך". מה שנותן לי את הכוח זה הנתינה, העובדה שלא חשבתי רק על עצמי. כשיבנו שבעה אף אחד לא אמר לי שקמים מזה. חשבתי שאף פעם לא אקום ולא אעשה כלום. כשקמתי והבנתי שיש אור בקצה המנהרה, בשנה הראשונה היה קשה, אבל אחרי זה כשהלכתי לבשל למישהי שהייתה חולה הבנתי שחזרתי לעצמי. כל הדברים חזרו ביתר שאת. אף אחד לא יודע כמה זמן הוא יחיה, אז צריך להספיק כמה שיותר מצוות ומעשים טובים. היום הכל חזר ביתר שאת, אני עושה כפול ממה שעשיתי לפני כן כי אני צריכה לעשות גם בשבילו. כל הזכרונות האלה נותנים כח להמשיך.

אני לא אגיד שלא נופלים, הרי זה החיים שלנו. אבל תמיד אזכר בזיכרון טוב שלו שחימם לי את הלב, וזה נותן לי לקום.

ככל שהזמן עובר, ההפסקות ארוכות יותר והבכי יותר קצר. אני תמיד אומרת שבכי זה סוג של סיפוק, להוציא רעל. בעבר לא יכולתי לעצור את זה, היום אני יכולה. הזמן מלמד אותך המון דברים, ואני יודעת שבניה למעלה נותן לי כח. הוא ליד כיסא הכבוד, וכשאני נופלת הוא הולך לקב"ה ומבקש שייתן לי עוד כח."

חגית ריין לוקחת חלק בפרויקט 'אמץ חלל' שמתקיים זו השנה השנייה במסגרתו סטודנטיות ממכללת תלפיות מכינות יחד עם המשפחות השכולות אלבום הנצחה.