היה לי מאד קשה להביא את עצמי לכתוב ביקורת על הסדרה "סרוגים". וזה לא רק בגלל שאני אחת מילדי "מעלה", וממש חוויתי חלק מההתרגשות של הצלחת הסדרה וזיהוי השמות והפרצופים המוכרים שהבליחו בתדירות על גבי המסך.
לא זכורה לי עוד פעם בה הרגשתי כל כך חצויה לגבי סדרה או סרט. מצד אחד, זו סדרה טובה, מקורית ובכלל, אני רואה אותה כמחוללת של תופעה תרבותית ברמה היסטורית. מן הצד השני, משהו חסר. והחסרון הזה הורגש אף יותר במהלך העונה השניה.

אפתח בחיוב. הסדרה הזאת הצליחה לעשות מה שלא הצליחו לעשות מחנכים, אנשים ציבור ומנהיגים – לקרב בין חלקי העם, פשוט כך. כפי שהזכרתי לפני, אני באמת מאמינה שמדובר בהתפתחות היסטורית שכבר בחשה כמה שנים מתחת לפני הקרקע, ועתה סוף כל סוף החלה להופיע.

הסדרה סיפקה חלון – גישה ישירה, אל תוך החיים של הציבור הדתי. אני לא מתכוונת להתווכח עד כמה הסרוגים והסרוגות אכן מייצגים את הציבור על כל גווניו, ואני בהחלט מודעת לכל הביקורת אותה ספגה הסדרה בהקשר של חוסר הקפדה על קודים כאלה ואחרים. אך העובדה בעינה עומדת: זו הפעם הראשונה בה הדלקתי את הקופסה השחורה הזאת וראיתי חובשי כיפה שהם בני אדם. לא מייצגים, לא מוקצנים וממש לא באים לפוצץ את הר הבית. אלו פשוט אנשים. כמה יפה.

גם ברמה המקצועית נהנתי מהסדרה. המקוריות שלה נובעת לא רק מההתעסקות בציבור דתי לאומי. הדמויות אמיתיות וחיות והמשחק יוצא מן הכלל. לא הרגשתי אפילו פעם אחת חוסר אמינות אצל השחקנים, ותאמינו לי שכמו דוסית טובה, בהחלט חיפשתי.

אז מה בכל זאת התפספס שם? לדעתי, (וזו דעה ששמעתי מרבים אחרים) המציאות אותה בנו יוצרי הסדרה לוקה בחסר. לנתי, הודיה, יפעת, אמיר, רעות ורועי אין חיים מלבד מה שאנחנו רואים על המסך. כפי שהתבטא אחד מידידיי- יש הרגשה שכאשר אנחנו לא רואים את הדמויות הן יושבות לבד בחושך ומחכות לפעם הבאה. הדבר פוגע אוטומטית באשליית המציאות שנבנתה ומזכיר לי בכל פעם מחדש על קיומו של התסריטאי.

דבר נוסף שהציק לי הרבה פעמים היה איזשהו מטען של קלישאות שעמד באוויר דרך קבע. דרך הקונפליקטים של יפעת ואמיר כזוג צעיר, הפחד ממחוייבות של נתי שהתהפך באחת, הודיה- החוזרת בתשובה הבועטת, ורועי ורעות, הזוג ה-50% הומוסקסואל ו-100% מתוסכל. כל אלו מילאו את תפקידם נאמנה בתוך תבנית מאד מסויימת. וכבר פרקתי כאן את אחד מתיסכוליי בעבר על דמותה של הגרושה + 1, שפשוט התנהגה "על פי הספר".

המורכבות של הדמויות, שנבנתה בהרבה עמל ואהבה בעונה הראשונה נהייתה יותר ויותר נזילה עם כל פרק. הם עשו את מה שציפינו שיעשו, בלי הפתעות, בלי סאב טקסט. כאילו יוצרי הסדרה חששו שאם הכל לא יהיה מובן ומונח על פני השולחן לא נצליח לעקוב, וזה לא נכון.

חבל שהדמויות מיעטו לשבור את הכלים, לצאת מהמסגרת ולהאבק למען עצמיותן ואושרן. הן ויתרו לעצמן, וגם אנחנו ויתרנו. האנמיות הזאת, החולשה שלהן, פשוט עייפו אותי. אפילו המרידה של יפעת לקראת סוף העונה לא הצליחה להוציא אותי מהמצב הרדום. היא לא נבעה מתהליך של הגשמה עצמית כמו מויתור ממורמר על חיי הנישואים והאהבה. איפה המאבק – או לחילופין הבריחה? איפה הרגש? האכזבות? ואיך זה שרוב פרקי הסדרה הדמויות מצליחות להישאר במצב כמעט סטטי?

למרות הכל, דבר מכל זה לא הקטין את נאמנותי ואת אהבתי לסדרה, ואני רק מחכה לעונה הבאה בה החבר'ה של קטמון יפתיעו בגדול את עצמם וגם אותנו.