האם הרווקות היא החירות האמיתית?

חג הפסח מגיע ואיתו מגיעות תחושת החירות, החופש והפריחה. האם באמת כמאמר השיר "חופשי זה לגמרי לבד", הרווקות והנדודים הם החופש האמיתי? בעוד שהנשואין והמחויבות הם ה"הכלא"? המאמנת נירית הושיה בטור מיוחד לכבוד חג החירות

האם הרווקות היא החירות האמיתית?
  (צילום: שטארסטוק)

מכירים את הזוגות הנשואים האלה שיכולים לזרוק בדיחות מהסוג של "אל תתחתנו, מה אתם צריכים את זה"? או "אנו רוצים שאתם הרווקים תתחתנו רק כדי שתרגישו מה שאנחנו הנשואים מרגישים ביום יום "? יש משהו במחויבות, בגבולות שנתפס אצל הציבור ככלא, כשעבוד, כמחנק. ואני שואלת האמנם??

אני תמיד טענתי שרווק שלא יודע להיות מאושר, גם לא יידע להיות מאושר בעת נישואיו. כי תכל'ס, תחושת המחנק והנטל הינה תחושה שהיא לגמרי סובייקטיבית פנימית ולא ממש תלויה בנסיבות.

הכלא של עולם הרווקים 

בעולם השידוכים יש לא מעט הגדרות עצמיות ותבניות מחשבתיות שמעכבות רווקים להינשא והם הכלא האמיתי. אז עזבו את הנזירות של שמירת הנגיעה שהיא, מה שלא תגידו, הגבלה מטורפת וחוסר יכולת ליהנות מחוויה טבעית בסיסית שהחיים מציעים, אבל אני אפילו מדברת על דברים יותר עמוקים.

קחו לדוגמא בחורה רווקה שכל חייה חלמה להתחתן עם בחור מעדה מסוימת והיום היא מעל גיל 40 ועדין לא מוכנה להינשא, כי לא מצאה את הבחור מאותה עדה. האין גלות גדולה מזו?

אנחנו קובעים לעצמנו מגבלות שמרחיקות אותנו מהאהבה (צילום: שטארסטוק)

נכון שיש פנטזיה וזה אולי קצת מבאס, אבל אולי בדיוק אותה הגבלת עדה מהווה בשבילה את המשקולת שמונעת ממנה לזוז, עוזרת לה לא לאבד שליטה ובעצם כך לשמור על הסטטוס-קוו הרווקי והיא הכלא האמיתי.

יותר מזה, לפעמים מרגיש שהסביבה הקרובה, התקשורת, העולם, מכתיבים לנו מהי דמות בן הזוג האידיאלי, או יותר נכון מהי הדמות שהיא מקדשת, שהקשר בינה לבין להיות בן-זוג טוב עשוי להיות רחוק מהמציאות.

האם נהיה קורבן לחברה?

לאחרונה צפיתי בסרטון מקסים בטד של סוזן קיין על "כוחם של המופנמים". היא מספרת על כך שבמהלך השנים, חל שינוי בדמות אותה החברה מקדשת. אם בימיה הראשונים של אמריקה, שלטה "תרבות האופי" כלשון ההיסטוריונים, בה עדיין העריכו אנשים בהתאם לפנימיותם והגינותם המוסרית (ראו למשל את אברהם לינקולן שהועלה על נס, בשל היותו צנוע ולא יומרני שאינו לוקה בחטא היוהרה), הרי שבמאה ה-20, עם מעבר מכלכלה חקלאית לעולם העסקים, נכנסנו לתרבות חדשה הנקראת "תרבות האישיות", תכונות כמו קסם אישי וכריזמה הפכו להיות חשובות.

אז בתחילה החברה עודדה אותנו ללכת על הטיפוסים השקטים והצנועים ואח"כ שינתה פניה ונהיה טרנדי ללכת דווקא על "הדמות הכריזמטית ונאת המראה", אז מה לבחור? והאם נהיה קורבן החברה? זה מזכיר לי, שכשלמדתי סטיילינג למדנו שלא כל טרנד אופנה מתאים לכל אחת ונשים שילכו רק לפי מה שטרנדי ולא לפי מה שמתאים לגזרה שלהן עשויות להיקרא "קורבן אופנה".

אז אנו מגלים שבדורנו רווק עשוי לחיות בסתירה אינהרנטית בין מה שהחברה מכתיבה לי כאידיאל לבין מה שלי טוב בהתאם לצרכיי הרגשיים. האין כלא גדול מזה להיות משועבד לדרישות חיצוניות של החברה?

ובכלל, מי קבע שלרוץ ממסיבה למסיבה או ממדינה למדינה זהו האושר האמיתי, הרי כמה שלא נחפש בחוץ, האושר והיציבות הם קודם כל בתוכנו פנימה ולולא זה ירגיש האדם אבוד.

החיסרון ב"חופש" של עולם הרווקות

שלא תבינו לא נכון, יכולה להגיד מניסיוני העשיר שלעולם הרווקות ולביצות השונות יש אחלה אטרקציות להציע, באמת הווי חברתי מהמם, מלא מוזיקה, אנשים טובים, אוכל טוב, כיף אמיתי! אבל מגיע שלב שבו אתה שואל את עצמך: "האם זה הדבר האמיתי"? "האם לכך באתי לעולם"? "האם אני לא מסוגלת לעשות בעולם הזה כלום אלא רק עבור עצמי ולטובת עצמי ובשביל עצמי"?

החירות בעייני המתבונן (צילום: שטארסטוק)

עם כל היתרון שברווקות, ה"חופש" הזה ברווקות יכול מאידך גיסא להתפרש גם כפיזור נפש, כניתוק עצמי, כבריחה, איבוד עצמי וחוסר חיבור למשמעות שלי בעולם; שלא לדבר על הדייטים המבאסים האלה ושברונות הלב שגורמים לך לפעמים להרגיש תינוק שנשבה, אסיר קטן; חירות אי אפשר לקרוא לזה -זה בטוח!

לעומת זאת דווקא זוגיות, שייכות וחיבור לשורש זוגי יכולים להטעין אותנו ולגרום לנו להגיע לפריחה וצמיחה אמיתית ולהקים אימפריה של חסד ושפע נובע, חופש אמיתי שקשה להשיג בבדידות.

אז מה אנו לומדים? שהכל בעיני המתבונן. והחירות? היא מתחילה קודם כל בתוכי. ותרשו לי לסיים בדבריו הנפלאים של הרב פרומן מתוך "חסידים צוחקים מזה":
"בד"כ נישואין נתפסים כסוג של כלא. כשאתה רווק אתה חופשי, יכול לעשות מה שאתה רוצה. הנישואין הם לקיחת אחריות על החיים. סוג של חובה שמגבילה את החופש שלי. אבל אפשר גם לראות את זה בדיוק הפוך.

הרווק הוא בשליטה על החיים שלו. הוא מחליט. הוא קובע מה הוא יעשה היום ומה מחר. כשאתה מתחתן אתה מאבד שליטה. עוד רגע אשתי יכולה להתקשר אליי ולהגיד לי לעשות משהו. אין לי שליטה על החיים. כשאני מאבד שליטה, נסחף בנהר של השפע האלוקי בעולם- אז אני באמת חופשי. אני מוותר על האני המחליט והבוחר ובמקום זה- זורם, זורם וחי. כולם חושבים שלהיות חופשי זה להיות אני. אבל לפי ניסיון חיי הכבלים העיקריים שכובלים אותי הם הכבלים הפנימיים שלי, ההגדרות העצמיות שלי".

פסח כשר ושמח!

=====================

הכותבת נירית הושיה, היא עו"ד ומאמנת סרוגה, המנהלת את קבוצת השידוכים והייעוץ בפייסבוק לרווקי המגזר הדתי "משנים סטטוס"

 

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע