אני זוכר היטב את ההרגשה עמה יצאתי לחופש הגדול האחרון שלי, בסוף השמינית.

זה היה לפני חמש שנים, והתחושה הייתה של שחרור גדול. חירות שהיא מעבר לשחרור מהציונים והמסגרת הלימודית. סוג של עצמאות שמאפשרת הכל.

התחושה הזאת, על כל המשתמע ממנה, מבטאת את הפער שכמדומני שאין בן לציונות הדתית שלא חווה אותה, בין מה שחנכו אותו לבין העולם שבו הוא חי בפועל. בתור נער דתי לאומי אתה חי את הסתירה הזאת יום-יום. אחרי יום לימודים שלם בישיבה, שחלק גדול ממנו מוקדש לקודש, אתה חוזר הביתה ובפועל מסתבר שהרבה יותר מעניין אותך מה קורה ב'כוכב נולד' מאשר מחלוקות אביי ורבא.

הפער הזה הולך ומתעצם בייחוד בחופש הגדול. החינוך הדתי עדיין לא מצא דרך אמיתית להתגבר על הפער הנ"ל. מערכת החינוך הציונית- דתית, זו ההולכת על קו התפר הדק שבין מערביות למסורת, דוחפת במו ידיה את בניה לחיים של פשרה.

היא אמנם עוסקת בקודש ובאמונה, אך בעיקר מכמתת בציונים ומבחני בגרות. יש בזה אולי הגיון והרבה שכל, אבל רגש אמוני אין כאן בכלל. הדבר האחרון שיסייע לנער דתי ממוצע להתמודד עם פיתויי החופש, זה החומר ששינן בע"פ למבחן במחשבת ישראל.

כך נפלטים להם לחיים, מידי שנה, מאות בוגרים שמרגישים בתוכם פנימה קריעה איומה, בין מה שחנכו אותם כ"ראוי", לבין מה שהמציאות משדרת להם בפועל כ"רצוי". היה יהודי בביתך, ואיש מערבי בצאתך.

איפה אנחנו?

בתקופת שירותי הצבאי חשתי את חוסר הנחת המתוארת, שבה אין לי מקום משלי, בימי שישי בהם הייתי חוזר הביתה ונוסע עם החבר'ה לחוף הנפרד בהרצליה. בירידה לחוף נפרשת אל מול עינך המציאות השסועה. בצפון, מתחת לסוכת המציל, מכונסים החרדים שהגיעו לחוף. דרומה משם מתוחה רצועת יוטה ירוקה הנמשכת אל תוך המים. מאחוריה נמצא חוף הצוק המעורב.

אתה מביט על החוף ולא מוצא את עצמך ואת נפשך. אין לך מקום עם החרדים וגם לא עם אלה המבלים מאחורי היוטה. הנה היא דילמת קו התפר. בסוף גם אתה מניח את התיק, ונכנס למים, אך בלב ישנה תחושה של החמצה.

כי חונכנו להיות גם פה וגם שם. אנחנו משרתים עם החילוניים, ושומרים עמם על קשר. יש לנו עמם דיבור משותף ונושאי שיחה. השאיפות שלנו, במידה רבה, אפילו זהות לשלהם. עושר ואושר. אז אולי לא מודים בזה, ובמקביל אפילו יושבים בישיבה ולומדים מסכת קידושין כמו שלמדו בוולוז'ין לפני מאה שנה.  יש בזה אולי יופי, אבל יש כאן בעיקר דואליות מלחיצה.

בלי ליווי צמוד, קשה מאד לנער ציוני דתי, לכוון את עצמו למסלול הנכון. אין שיטה אחת. אין מנהיג מוסכם. גם לנו יש 'חצרות', והללו מייצרות ללא הרף דעות וסוגים שונים של אמיתויות.

אז אמנם לכולנו ברור כי האמת נמצאת בקרבה לתורה, אבל קשה להודות בכך, בעיקר בשל התביעה להיות מורכבים. להיות בכל המקומות. לחיות על קו התפר.

ובחופש הגדול?

ואז מגיע החופש הגדול, ומצפים מהתלמידים שיחזיקו מעמד בסופות והסערות שהוא מביא עימו.

מערכת החינוך אמנם מודעת לבעיה ולמורכבות, אבל היא מנסה לפתור אותן באמצעות הנחת טלאים במקרה הטוב, או בהתעלמות במקרה היותר מצוי. אלו שמנסים להתמודד מורים לתלמידים להסתגר על מנת להמנע מנפילה: לא ללכת לסרטים, לא ללכת לים וכו'.

ישנם מתי מעט שמנסים להתמודד ולהציע אלטרנטיבה. לפני כמה שנים, נעשתה יוזמה שכזאת בידי אחד מראשי הישיבות התיכוניות במרכז הארץ, שהפיק פנקס הכולל שוברים לסרטים בהם ניתן לצפות בקולנוע, הופעות טובות, ספרים נכונים. הוא הציע פתרון אמיתי לאנשי קו התפר.

קו התפר קיים רק בזמן שאנחנו לא מרגישים מחוייבים. אם נדע שהחובה, היא לא באמת חובה כפויה, אלא רצון פנימי ועמוק- רק אז נוכל להשפיע. אז גם הסתירות יהפכו לתשובות והרצונות למעשים.

==

יובל מורגנשטרן הינו דובר 'מטה הצעירים' במפקד הציונות הדתית ותלמיד 'ישיבת הגולן'