נפתלי בנט ואיילת שקד הם שני השרים הכי מדוברים בשנים האחרונות. אפשר להסכים או לא להסכים עם מעשיהם במשרדי החינוך והמשפטים, אך אי אפשר להתעלם מכך שמדובר בלא פחות ממהפכות.

לעולם לא היו שר או שרת משפטים שניהלו עימותים פומביים עם ראשי הרשות השופטת כמו שעשתה שקד. מנגד, לא זכור שר חינוך שציבור כל כך גדול התנגד לו ולרפורמות שהוא העביר במשרד. ובכל זאת, שני האנשים האלה, שהדהימו את הציונות הדתית בפרט ואת העולם הפוליטי בכלל, כשפרשו מהבית היהודי והקימו את הימין החדש, לא זכו לאמון הציבור.

ברמה הפשוטה ביותר: הציבור הישראלי לא רצה לראות את בנט שר בטחון ואת שקד ממשיכה במשרד המשפטים. מדובר בלא פחות מסטירה מצלצלת לזוג שקיבל לפני כשבע שנים מפלגה מנומנמת והפך אותה לאחת המשמעותיות בשנים האחרונות ובין הבודדות שאתגרה את ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

אין אזרח ישראלי שלא מכיר את פעילותו של בנט נגד מנהרות חמאס בדרום, ואין מי שלא נחשף לפעילותה של שקד במשרד המשפטים להחלשת כוחו של בגצ, גוף שהפך לשנוא על ידי חלקים רבים מהעם. אנו נוטים לייחס את הניכור של הציבור הישראלי למערכת המשפט לראש הממשלה נתניהו, אך גם לשקד חלק לא מבוטל בכך. נתניהו היה זה שצעק כל הזמן, אך שקד הייתה זאת שפעלה בשטח.

נתוני ההצבעה הנמוכים למפלגת 'הימין החדש'- גם אם תצליח לעבור את אחוז החסימה- הם כשלון שרשום על שמם של בנט ושקד בלבד. התירוצים ששוב נתניהו שתה להם את המנדטים (הוא שתה לכולם), קמפיין הגוועלד של איחוד הימין (גם הימין החדש עשה את אותו הדבר) ואחוזי ההצבעה הנמוכים יחסית (מדובר באחוזים ארציים ולא מפלגתיים) לא קונים את הציבור הישראלי. בנט ושקד הפרו כמעט כל הבטחה שלהם בחודשים האחרונים, והציבור הישראלי ובו הציונות הדתית זכרו להם את זה ביום הבוחר.

אך חוסר האמון שיש לציבור הישראלי כלפי בנט ושקד הוא אינו הסיפור העגום של המפלגה הצעירה, אלא דווקא נתונים שמגיעים ממפלגה אחרת- שגם היא לא עברה את אחוז החסימה- מפלגת 'זהות' של משה פייגלין.

שתי המפלגות האלה הגיעו למערכת הבחירות הנוכחית בנקודות פתיחה שונות לחלוטין. מצד אחד, כמו שכתבתי, מפלגה עם שני שרים פופולריים, ומצד שני ראש מפלגה שהגיע אחרי שנים מחוץ למשכן הכנסת שגם כשהיה בו לא השפיע בשום תחום באמת. ובכל זאת, שתי המפלגות האלה קיבלו כמעט את אותם מספרים. בעוד פייגלין נתפס בעיני רבים כתלוש ומנותק, בנט ושקד היו המבוגרים האחראיים בקדנציה האחרונה. ובכל זאת, כמעט אותו מספר של אנשים הביע אמון לשתי המפלגות. ויותר מכך, בעוד רבים הצביעו לימין החדש בשביל בנט ולמרות שקד או להצביעו בשביל שקד ולמרות בנט, למפלגת זהות הצביעו כולם בגלל איש אחד- משה פייגלין. במילים אחרות- פייגלין שווה לבדו כמעט את אותו מספר קולות שבנט ושקד שווים ביחד.

וזה הנתון שאמור להדאיג את השניים, שגם אם יעברו את אחוז החסימה, לא יצליחו להתאושש כל כך מהר.

כעת, מהכנסת או מחוצה לה, יצטרכו בנט ושקד לשאול את עצמם שאלה אחת: איך למרות הכל הציבור לא רוצה אותם בבטחון ובמשפטים. הם יענו לעצמם אינספור תשובות, ויתרצו לעצמם תירוצים בלי סוף. את התשובות הם לא ימצאו בנבירה במהלך קמפיין הבחירות, וגם לא במחדלי הספירה של וועדת הבחירות אלא רק במוצאי שבת אחת, לפני כחודשיים בה הם נטשו ציבור גדול שנתן בהם אמון במשך 6 שנים, ועכשיו החליט להחזיר להם באותו מטבע.