ברוכים הבאים ל"הר", מעין בית מדרש, מעין מקלט לתמהונים ומטורפים. מקדש-מעט שחלם ובנה רב ישרואל ויסגלאס, "רֶעבּי", שאסף לחיקו צעירים אבודים, תלמידים נאמנים, תושבי ה"הר". מקדש-מעט, בו חוקי האדם מנוצלים ומופרים כדי לתת דריכה לחוקי הא-ל.

מקדש-מעט מתוחם היטב, שיוצר לעצמו חברה משלו, תרבות משלו, שפה משלו – מעשה מרכבה של וויליאמסבורג ווודסטוק, חרדית והיפית בו זמנית.

זהו הרקע המרתק לספר הביכורים של שפרה קורנפלד, "החצי השני של הלילה" (זמורה-ביתן, 2012). אך דווקא משום שהסביבה כל-כך מעניינת – העלילה מאכזבת למדי.

נערה צעירה המורדת במוסכמות חברתיות, משולש אהבה, קומדיה של טעויות: העלילה נדושה, יכולה להתרחש ברקעים שונים – ובמקרה דנן, נדמה שאינה מושפעת ישירות מתנאיו הייחודיים של ה"הר". כלומר, ה"הר" הינו תפאורה, ותו לא, במה אדישה, פאסיבית, עליה מוצגים האירועים. חבל, שקורנפלד לא מנצלת את העולם המופלא שיצרה לקידום והעשרת עליליתה.

התפאורה מסתירה את העלילה

למעשה, קורנפלד מתמודדת עם אתגר מורכב ביותר, המתבטא תדיר בחיינו היום-יומיים. קל להקים מסגרות – אך קשה מאוד לצקת לתוכן תוכן מופשט, רצוי: קל לייצור רקע – אך קשה למצוא לו עלילה מתאימה. יהושע ובני ישראל אמנם כבשו את ארץ כנען, הקימו את התשתית הפרקטית והארצית לישיבה בה – אך נדמה, שלא הצליחו לייצור חברה רוחנית, עובדת ה', לשבת בקרבה: "ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע… ויקם דור אחר אחריהם אשר לא ידעו את ה'" (שופטים ב', ז-י).

נראה, שרבים יסכימו לקביעה דומה ביחס למדינת ישראל המודרנית: התשתיות הארציות ההכרחיות להקמת מדינה קיימות מזה שישה עשורים וחצי – אולם טרם הוצק למסגרת המדינית אידיאלים מופשטים, חזון ממשי. ואם תקופת השופטים עדיין עומדת כנר לרגלנו – נגלה, כי היעדר הרוח הוביל לכרסום בתשתית הארצית הראשונית, בהשתעבדותם ההולכת ונשנית של בני ישראל לגויי הארץ.

עם זאת, מתקבל הרושם שקורנפלד מודעת למגבלות של עלילתה, מודעת לעובדה שהעלילה מתחוורת לצד התפאורה. ממילא, קורנפלד שוזרת היבטים קומיים של ההווי שנוצרה ב"הר" לאורך הספר – גם בלב העלילה, אף שאינם תורמים לה רבות – לרמוז, שאורח החיים ב"הר" אינו פחות מהותי מעלילת הספר. כך, אנו נושמים לרווחה יחד עם רפואל גרינאפל, דיין בסנהדרין שעל ה"הר", כאשר נזכר שעוד מעט יום טוב ("יוׂנְטֶעף" בעגת ה"הר"), ולא שבת ("שַאבֶּעס"), וממילא, יוכל לעשן את סמיו ("סיגריות-של-שימחֶעס") כבשגרה. וכך, אנו שותפים לאימתו של רֶעבּי שעה שמגלה שלוחות דקורטיביים ועליהם עשרת הדברות נתלו באופן שגוי, וייתכן – ייתכן – צמד לוחות המצווים "תנאף-תנאף"!

בהתאם, דווקא העלילה מגיעה לסוף ממצה, ל"הַפי-אֶנד". משולש האהבה מיושב – אבל ה"הר" נשאר איתנו, חקוק בתודעתנו. רֶעבּי נעדר מסצנת הסיום של הספר – ולא ברור כיצד ימשיכו החיים ב"הר" ללא השולט בכיפה, ללא המנהיג הכריזמטי. לאמור, שסיפור ה"הר", סיפור מייסדו, טרם נחתמו. ל"הר" חיים משלו. ה"הר" אינו תלוי בעלילה זו או אחרת. הרקע עמיד יותר מכל עלילה – ועשירותו מתבטאת בהישארותו פתוח ובלתי-מוכרע.

במידה רבה, הספר הינו פרי בוסר. השתקפות של סופרת בתחילת דרכה. היבטים מסוימים בספר מוצלחים, היבטים אחרים דורשים ליטוש ותיקון. והחשוב מכל – נדמה שקורנפלד מודעת לטיב יצירתה, ליתרונותיה ולחסרונותיה. פוטנציאל ספרותי רב גלום כאן – ותקווה גדולה לעתיד.