על זהות, חירות, דת ומדינה (וגם על קנאביס)
זהות מציעה להפסיק את משיכות החבל שאנחנו רגילים מאוד במאבקי דתיים-חילונים. המשיכות האלה קיימות משום שיש פה איזו טלית - "המדינה" - וכל אחד טוען כולה שלי ובסוף היא מתחילה להיקרע
מפלגת זהות והמצע שלה מעוררים מטבע הדברים חששות אצל יהודים דתיים שהתרגלו לדרך ההתנהלות הקיימת, בדיוק כפי שהם מעוררים חששות (שלא לומר פחד והיסטריה) משמאל.
מספיק שתסתכלו בעמודי הדעות והחדשות של הארץ, בחשבונות פייסבוק וטוויטר של פעילי שמאל מרכזיים כדי שתבינו עד לאן ההיסטריה משמאל מגיעה. זה שכולם נגדך לא אומר שאתה צודק, אבל כדאי לאנשים מימין להעיף מבט רגע בפחדים שיש לחבר'ה משמאל מפייגלין ש"עומד להכניס לנו מדינת הלכה ולבנות את בית המקדש" כדי להבין שיש מצב שהפחד מהכיוון הימני/דתי אינו בהכרח הפחד הנכון, אולי להפך.
אינני פעיל של זהות, ורק לאחרונה השתכנעתי לתמוך בה, למרות חששות מסוימים לגבי השאלה מה בפועל יצליח פייגלין לקדם. אבל בכל הנוגע לרעיונות עצמם, אני מזדהה איתם במידה רבה, וראיתי לנכון לכתוב כמה דברים כדי להרגיע את החששות מהם בציבור הדתי.
המצב היום
אז מה הסיפור של זהות? הסיפור הוא שאנחנו רגילים מאוד למאבקי דתיים-חילונים כמאבקי כוח פוליטיים, משיכת חבל קולקטיבית שכל אחד מנסה למשוך כמה שיותר לכיוון שלו. אלה מנסים לפתוח חנויות בשבת ואלה מנסים לסגור. אלה מנסים לאשר נישואי להט"ב ואלה מנסים לסכל.
אלה מנסים לאשר גיורים רפורמיים ואלה מנסים למנוע. העובדה הפשוטה, אגב, היא שלאורך השנים ולמרות הזעקות משמאל על "הדתה", השמאל החילוני הולך ומנצח במשיכת החבל הזאת. גיורים רפורמיים לא הוכרו בעבר – ועכשיו הם מוכרים. הרבה עסקים שבעבר היו סגורים בשבת – עכשיו הם פתוחים. נישואי להט"ב אושרו במדינות רבות בעולם וכל מה שהמפלגות הדתיות פה בארץ יכולות לעשות זה קצת לעכב את התהליך אבל לא למנוע אותו. כלומר במשיכת החבל הזאת, הכוללת הרבה מאוד צעקות ומאבקים ומריבות, הצד הדתי אינו בהכרח הצד המנצח. לא לחינם הבינו הרבה מאוד רבנים שניסיון של כפייה דתית בדורנו לא רק שאינו מועיל, אלא שהוא מזיק ביותר ומרחיק.
שינוי פרדיגמה
מה שזהות מציעה זו הצעה שונה לגמרי. להפסיק את משיכות החבל. המשיכות האלה קיימות משום שיש פה איזו טלית – "המדינה" – וכל אחד טוען כולה שלי ובסוף היא מתחילה להיקרע, או שצד אחד משתלט על חלק יותר גדול, עד הפעם הבאה.
ההצעה היא אחרת: בואו נצמצם את שלטונה של המדינה במקום להרחיב אותה. נחזק את כוחן של הקהילות, שהמדינה המודרנית באה והרסה אותן. נעצים את כוחו של הפרט, את כוחה של המשפחה, את כוחה של הקהילה ואת כוחה של החברה האזרחית, מוסדות ותיקים שהבירוקרטיה המודרנית ניסתה להחליש.
נכון, היינו רוצים שכל עם ישראל ישמור שבת. אבל לשלוח נציגים לכנסת שינסו להעביר חוק שיכפה את הציבור לשמור שבת – זה פשוט לא ילך עד שהציבור בעצמו ירצה לשמור שבת. והציבור לא ירצה לשמור שבת אם מנסים להעביר חוקים שמחייבים אותו לשמור שבת. זו המציאות. מה לעשות.
היינו רוצים שכולם יתחתנו כדת משה וישראל, אבל מה לעשות שאנשים בכל זאת עושים דברים נגד התורה, וזה לא הולך להיעלם גם אם החוק יגיד אחרת.שינוי הפרדיגמה הוא שאנחנו מניחים את החבל. משני הצדדים. הכפייה החילונית והכפייה הדתית מוחלשות עד למינימום. מישהו רוצה "להתחתן" חתונה להט"בית? שיעשה איזה טקס שירצה (זה קיים כבר היום). זה לא עניינה של המדינה. המדינה של שלמה המלך לא ערכה חופות ולא רשמה נישואין. גם כשרות לא הייתה עניינה של המדינה, לא בזמן חז"ל ולא בזמן שהייתה מדינה יהודית – וראה זה פלא, יהודים שמרו על כשרות. יהודים שומרים על כשרות בכל העולם, בלי שיש רבנות עם פקידים מטעם. ואדרבה: דווקא היום כשיש רבנות שמחויבת לבג"ץ ולמדינה חילונית, ההלכה עלולה להתעוות וכבר קרו מקרים כידוע.
דת, מדינה ואמונה באדם
ראיתי בכמה מקומות שאנשים מפחדים שאם בחירת הרבנות תעבור לקהילות כהצעת זהות, תהיה השתלטות רפורמית. זה מוזר. הפחד מפני השתלטות רפורמית חסר היגיון לחלוטין, ובעיקר חסר אמונה באדם. הרי רוב רובו של הציבור בארץ הוא אורתודוקסי. גם אלה שלא הולכים לבית הכנסת, כמו שאמר אורי אורבך ז"ל, לא הולכים לבית כנסת אורתודוקסי.
הרפורמים הם מיעוט קטנטן בארץ, והכוח היחיד שיש להם הוא דווקא משום שהכוח נמצא בידי המדינה ולא בידי הציבור הרחב, שברובו שוחר מסורת ואוהב יהדות. הרפורמים הם אלה שמפחדים במיוחד מפייגלין. גם הפעילים הפוליטיים הלהט"בים מפחדים, כי מה שהם רוצים זה תקציבים והכרה, ופייגלין ימנע מהם את זה. הוא רק ייתן להם לחיות את חייהם כמו שהם רוצים, וזה לא מעניין את הפעילים האלה. הם רוצים חותמת כשרות מהמדינה – והם יקבלו, אם משיכת החבל תימשך.
אמונה באדם וסוציאליזם
חוסר האמון הזה באדם קשור גם לדבר אחר שפייגלין נאבק בו, והוא הסוציאליזם. הסוציאליזם אינו מאמין באדם. הוא בטוח שאם המדינה לא תתערב, אנשים לא יעזרו אחד לשני. הם לא ייתנו צדקה, הם לא ידאגו לחולים, אנשים ימותו ברחובות. וזו הרי שטות. בדיוק להפך: המנגנון הבירוקרטי המדינתי הוא שלא יודע לדאוג לאנשים כמו שצריך.
הסוציאליזם כשל בכל מקום בעולם שבו נוסה, והמציאות מראה לנו שככל שיש שוק חופשי, כך יש יותר שגשוג. והשגשוג אינו רק כלכלי, הוא גם דתי. המדינות הסוציאליסטיות ביותר הן אתאיסטיות, והמדינות הקפיטליסטיות ביותר דווקא דתיות יותר. כי אם נותנים לחבורת פקידים מצומצמת לקבוע מה על כולם לעשות, הכיוון לא יהיה דתי.
קנאביס, חירות ואחריות
וזה מתקשר גם לעניין הקנאביס. גם שם, המלחמה במשתמשים בקנאביס משקפת חוסר אמון באדם ובהחלטותיו. קנאביס אינו ממכר יותר מאלכוהול ומסיגריות, ואינו מסוכן יותר מהם, ועדיין נאבקים בו כאילו הוא איזה שד נורא ואיום. מדביקים לו את כל התופעות שנגרמות דווקא בגלל שהדבר אסור בחוק ואז נוצר שוק שחור עם תופעות מפוקפקות, בלי להבין שדווקא האיסור בחוק הוא שיוצר את הבעיות האלה.
הרבה פעמים אנחנו מעדיפים בטעות שיהיה איזה חוק נחמד שיאסור את מה שרע ויהיה לנו נחמד בלב, בלי להבין את הנזקים הממשיים של החוק, כי מבחינתנו מה שכתוב בחוק זה מה שחשוב ולא התוצאות בפועל שאותן יש לבדוק.
פייגלין אגב ניגש לעניין הקנאביס מהכיוון הרפואי. הוא מכיר את הסיפור מקרוב מאוד ויודע עד כמה הקנאביס קריטי לחולים רבים מאוד. ומה שהוא גילה זה שאי אפשר לאסור קנאביס "למטרות הנאה" ולהתיר קנאביס רפואי, משום שחלוקה כזאת מצריכה מערך שלם של פיקוח ומניעה של זליגת קנאביס לשוק הרחב, והפיקוח הזה תמיד הופך להדוק מדי וכך נמנעת התרופה הקריטית הזאת מאנשים הזקוקים לה.
ובכלל, אנחנו מכירים את "חוק היובש" בארה"ב, שבו שינו את החוקה (!) כדי לאסור מכירה של אלכוהול, מנימוקים ברורים – אלכוהול מזיק לגוף ולנפש, הוא גורם לנזקים חברתיים וכן הלאה וכן הלאה. הנימוקים אציליים וברורים, אבל התוצאות בפועל היו הרסניות כל כך, שהחוקה תוקנה שוב כעבור זמן לא רב. מה קרה? המבריחים חגגו.
ארגוני הפשע שגשגו על תעשיית ההברחות והזיקוק הלא חוקי. אלכוהול מסוכן נמכר במקומות מפוקפקים. האלכוהול אולי יצר תופעות מזיקות, אבל האיסור החוקי שלו יצר תופעות מזיקות עוד יותר. את הלקח מהאיסור על האלכוהול אנחנו חייבים ללמוד לגבי הקנאביס. אנחנו לא חייבים לאהוב קנאביס כדי להבין שאיסור חוקי שלו הוא פשוט דבר רע – גם מבחינה פרקטית, וגם מבחינה מהותית, כמו שפתחתי: האמון בבני אדם. אנחנו חייבים להאמין שלבן אדם בוגר יש יכולת בחירה לגבי חייו, ולא לנסות להנדס מלמעלה את חייו.
ניהול מלמעלה וכלכלה חופשית
וכל זה מתקשר גם לכלכלה החופשית. מדינת ישראל היא מדינה פורחת ומשגשגת, אבל יש בה הרבה מאוד שרידים של סוציאליזם. כל מי שניסה בארץ לבנות בית או חדר או מרפסת נתקל מקרוב בשליטה של הפקידים על חיינו. גם כל מי שניסה לפתוח עסק או לנהל אותו גילה עד כמה הדברים כמעט בלתי אפשריים. לא רק נטל המס, גם הנטל הרגולטורי הוא עצום. וכל זה כי המדינה מנסה לשלוט בנו, דרך מערך מסועף של מאות אלפי פקידים שמשגשגים דווקא מתוך השליטה מלמעלה הזאת, ומי שמפסיד זה אנחנו, הציבור הרחב.
את הלקח שנלמד מכל העולם יש ליישם גם בארץ: כמה שפחות שליטה מלמעלה, כמה שיותר רגולציה ברורה ופשוטה ומצומצמת ולא שרירותית ומלאה בהגבלות, וכמה שיותר אמון באדם – זו הדרך לשגשוג. גם כלכלי, גם חברתי, וגם דתי. עם המסר הזה של זהות, אני מזדהה לחלוטין. וכדאי גם לכם להרהר בו ולא לדחות אותו בשתי ידיים.
הלל גרשוני הוא פובליציסט ודוקטורנט לתלמוד
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו