זירה מוטעית

האש בחזית ההתיישבות מול הבג"ץ עברה ממגרון לגבעת האולפנא אשר בתוככי בית אל, שם היא מתלקחת בעוז, בימים אלו.

משם עתידה החזית לנוע לגבעת אסף ולעמונה, ולהתפשט לכל מרחבי יהודה ושומרון. מדובר בישובים שהוקמו באישור המדינה ובסיוע זרועותיה, וכעבור שנים התעוררו בעיות משפטיות סביב הבעלות על הקרקע. הכל מודים שלא התרחש שום נישול; לא נבנו בתים על קרקע מעובדת או כזו המוכרת כמוחזקת בידי מאן דהו, ולא התבצעה שום הורשה ביודעין.

מנגד, הכל מודים כי ארגונים פוליטיים המתנגדים להתיישבות עומדים מאחורי העתירות ומלבים אותן, בצדק מבחינתם. לפיכך, הכל יודעים שה'קייס' הוא חזון ההתיישבות מול חזית השמאל הפרו-פלסטיני, וכי הבג"צ הוא זירה מלאכותית להתגוששות זו.

סליחה, טעיתי! 'הכל יודעים' פרט ל… שופטי בג"צ. הללו, בראשות הנשיא גרוניס, משחקים כאילו נחתו מהמאדים ואין לפניהם אלא ניירות משפטיים ותו לא.

בג"צודק

אפתיע איפוא את הקוראים בהבעת הסכמה העקרונית לנימוקי פסק הדין הבג"צי שניתן זה עתה. בקשת המדינה לדחיית הריסת 5 בניינים גדולים בגבעת האולפנא (30 משפחות) נדחתה.

הבקשה נומקה ב'קשקוש' עמום לפיו "כל מקרה של בנייה על קרקע פלסטינית פרטית ייבחן בהתאם להערכה מחודשת של סדרי העדיפות באכיפת הדין ביהודה ושומרון".

ההרכב, בראשות הנשיא גרוניס, הקטין ראש ודחה את הבקשה באמצעות מנטרה חוזרת ונשנית על חשיבות 'סופיות הדיון', ללא רמז שלפנינו בעצם סכסוך בעל מאפיינים פוליטיים. וכה נכתב:

"המדינה אינן מעלה נימוקים חריגים שיכולים להביא לצעד יוצא הדופן של חידוש הדיון לאחר שניתן פסק דין. הוצא צו על תנאי ונרשמה התחייבות המדינה לפעול באופן מסוים… יש חשיבות מיוחדת לקיום ההתחייבות של המדינה ושמירה על עקרון סופיות הדיון…

נקודת המוצא העקרונית הינה שפסק-דין הוא סוף פסוק להתדיינות נוספת. זהו העיקרון של 'מעשה-בית-דין'… פרט לשיקולים של סופיות הדיון והגנה על האינטרס של הפרט המתדיין עומד גם העיקרון הבסיסי של קיום פסקי דין. עיקרון יסודי זה מבטיח שההליך השיפוטי לא יהא הליך סרק…"

לדידי כל זה נכון ו'מגיע' לפרקליטות ולמדינה פסק יבש כזה מול בקשה יבשה כזו. אין שום סיבה שבעולם שבית המשפט יפסוק אחרת, ואין מה לחפש שם. אמנם הייתי מצפה, כאמור, ל'מנת מישכל ציבורית' אצל השופטים שתאזכר גם את הרקע הפוליטי האמיתי של הסכסוך. ואולי גם תשלח את הצדדים לנסות לפתור את עניינם במגרש המתאים.

חוק עוקף-עוקב

ואכן, במגרש המתאים, על שולחן הכנסת, מונח 'חוק ההסדרה' המציע קרקע חליפית ("שתהא קרובה ככל הניתן למקום מגוריהם של הבעלים הפרטיים") פלוס פיצוי בשווי 50 אחוז מהקרקע המסוכסכת.

אפתיע את הקוראים בנקודה נוספת, כפי שהופתעתי אנכי, כשגיליתי באתר הכנסת כי הצעת חוק זו איננה עקרונית וכוללנית, אלא ספציפית ורשומים בה רק ארבעת ישובי בנימין שנמנו בראש המדור. אולי ראוי לכנותה הצעת חוק "ולבנימין אמר", תוך רמז דק כשק למלך בנימין…

ובכן, צודקים נאמני-חוק, כמוני למשל, שאי אפשר לעשות צחוק מהחוק וכי 'סופיות הדיון' הוא עקרון חשוב. נשים איפוא את הקלף על השולחן ונאחז את השור בקרניו; חוק עוקף בג"צ – כמו 'חוק הסדרה' כוללני – איננו פגיעה בסופיות הדיון. הוא לגיטימי וכשר למהדרין.

אולי המילה 'עוקף' איננה אלגנטית, וצורבת מעט את שפתי מקדשי המשפט וחסידי הלגליסטיקה. אציע איפוא לשנות אות אחת ולכנותו 'חוק עוקב בג"צ', דהיינו בעקבות הבג"צ ובהמרצתו.

תקנה עוקפת הלכה

תורת ישראל, המכונה בחצרות הממשלה והכנסת – 'המשפט העברי', מלאה ב'תקנות עוקפות הלכה', והן לגיטימיות ומשמשות עדות לרעננותה של ההלכה היהודית (=המשפט העברי). במאמר שפרסמתי ב'תחומין' כרך כ"א, "הערמות הלכתיות כתקנות ציבור", מניתי 18 תקנות עוקפות-עוקבות כאלו, מימות ה'פרוזבול' של הלל הזקן, דרך 'חוט העירוב' ועד מנגנוני ה'גרמא' של מכון 'צומת'. כולן תקפות ומקובלות, שרירות וקיימות.

אדרבה, אין בהן שמץ של פגיעה במשפט-ההלכה אלא ביטוי להיותה תורת-חיים, ולא מלאך מונְחַת ובידו חרב מתהפכת.

והנה, ישובי בנימין, אשר להט החרב מתהפכת על ראשם, זכו לאחרונה ללגיטימציה בהיכל ה'משפט העברי'; הרב יעקב אריאל פרסם בכרך הל"ב של 'תחומין', שהופיע בימים אלו, מאמר "ישוב שנבנה על קרקע גזולה" (עמ' 203).

הוא מהפך בזכות המשך קיומו בין השאר בהתבסס על תקנות-מקרקעין של חז"ל, כמו 'תקנת מריש (=קורה) הגזול', דין 'היורד לשדה חברו ובנאה' ועוד. קביעה זו תקפה גם במישור הפרטי החף מאידיאולוגיה ומפוליטיקה.

הבוז למשפט היבשושי, ההרסני! הידד למשפט התורה, הבנייני!

==

הרב רוזן הוא ראש מכון צומת. המאמר נכתב במוצאי שבועות ויפורסם בעלון 'שבת בשבתו'