הרב אהרון לכטנשטיין, בן שבעים ושש וכבר לא בחור צעיר, ובכל זאת, מקפיד ללכת בעצמו לארון הספרים שבבית המדרש, ולהשיב כל ספר למקומו. מתכופף, מפנה מקום לכרך עבה במיוחד, ופונה לארון הבא. רק לאחר שוידא כי הכל הושב למקומו מתפנה הרב, ראש ישיבת הר עציון ותלמידו- חתנו של הגרי"ד סלובייצ'יק, לשוחח מעט על אהבת תורה.
השיחה שהיתה אמורה לעסוק באהבת תורה הפכה כבר בתחילתה לשיחה על אהבות נוספות. אהבת ה', אהבת הנצח ואהבת תורה גם יחד. כולם כרוכים זה בזה. "לא שייך לדבר על אהבת תורה במנותק מאהבת ה'" אומר מי שתלמידיו רואים אותו יושב יום יום זה שנים בבית המדרש, רכון במסירות מעל ספרים עמוסי אותיות קטנות "אהבת תורה ואהבת הקב"ה צריכים להיות קשורים באש שלהבת" ממשיך הרב, וכמי שבקיא לא רק במכמני תורה אלא גם בהשכלה כללית מביא הרב בשם פרויד כי אדם נמדד ביכולת לעשות שני דברים: לעבוד ולאהוב.
"עם כל ההסתיגויות שיש לנו מפרויד, האמירה הזאת קולעת ומשמעותית. אדם שאינו מסוגל לאהוב הוא נכה רגשית ונכה קיומית" מסכם הרב.
חיפשתי את הקב"ה
ניכר כי לא שש הרב להענות לבקשתי ולספר מזכרונותיו, אך בכל זאת, לאחר שהצביע על הקושי שבשחזור חוויות הילדות, ועל העובדה כי אין להשליך ממצבו שלו ומקומו האישי על מצבו של שום ילד, נאות הרב לשתף אותנו במעט מחוויות אהבת התורה והקב"ה של ימי ילדותו.
התעוררות משמעותית לאהבת ה' החקוקה בזכרונו של הרב התרחשה בתקופת השואה בעודו ילד בן שש, שוכב חולני בבית החולים בצרפת, וסביב נופלים פגזי הנאצים ימ"ש. באותם ימים, התעורר הרב לאהבת ה' גדולה. אותם ימים "העלו אותי לדרך של קשר נפשי עם רבש"ע" כדבריו. כאשר יצא מבית החולים לאחר ניתוק ממושך מההורים, מלימוד תורה ומהוואי יהודי של שמירת מצוות, חזר הרב לחיק הוריו ששהו במחנה פליטים בדרום צרפת "הגעתי לשם עם צמאון ועם רעב לא ללחם ולא ולמים, אלא לדעת את הקב"ה".
הצמאון האדיר לווה את הרב גם בהיותו בן שמונה עת עברה משפחתו להתגורר בארה"ב "הייתי לומד עם אבא, עם אמא, תוך כדי נסיעה, תוך כדי הליכה בצמאון אדיר". בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך. הדבר בא לידי ביטוי בלימוד משניות בכל הזדמנות. גם בלילה לפני השינה היה מתחבא הרב מתחת לשמיכה עם פנס ולומד משנה ותנ"ך. "למדתי משניות לפני שהגיעו כל הפירושים, קהתי וכדו'. משניות עם ברטנורא" נזכר הרב ומחייך. גם ספרים אחרים דוגמת ארבע עשר כרכי ההסטוריה של יעבץ שהיו בביתו בלע הרב בשקיקה. אחרי המשנה והתנ"ך בא תור לימוד הגמרא, והרב עוד לא בן תשע…
אותם ימי ילדות, נזכר הרב, התאפיינו בתמימות מיוחדת, ברצון מיוחד ללמוד ולהתקרב לקב"ה, "תמימות זו, לא בקלות, אם בכלל, זכיתי לחדש בהמשך חיי" אומר הרב ומספר סיפור מרגש אחד שמלמד על אותה תמימות:
בוקר אחד התעורר הרב מוקדם מהרגיל. לא, לא בשבע, אלא בארבע וחצי לפנות בוקר "התלבשתי ויצאתי החוצה" מספר הרב "היה שעון גדול מול הבית וראיתי כי השעה עשרים לחמש. הרגשתי שאני צריך ללכת ולחפש את הקב"ה" וכך הלך הרב, אז ילד קטן, וחיפש את הקב"ה.
הלהט ללימוד שקצת נשחק כשיצא הרב מהבית והגיע לעולם הגדול חזר במלוא עצמתו כשסיים הרב את התיכון בגיל צעיר, דבר שהשפיע גם על הרגלי הכדורסל… "בגיל 14 הייתי משחק כדורסל שעתיים ביום, ובגיל חמש עשרה בקושי שעתיים בשבוע".
בהיותו בן 16 אחז ברב פחד המוות באופן נורא ו"באותה שנה התגברתי על זה" מאז החלה לפעם בו תחושת הנצח."התחושות שלי היו עמוקות אבל לא חריגות" אומר הרב בענווה, ואני רק מתפלל שלו רק חלקיק מאותה אהבת תורה 'לא חריגה' תדבק גם בי.
היומרה של הרב
כמה כסף הייתם משלמים כדי לשבת וללמוד עם אחד מגדולי הדור? הרבה, לא? אוקיי. אני זכיתי, ובחינם. הרב, שחי תורה, לא הסתפק בהרצאה על אהבת התורה. לא עבר זמן רב מתחילת השיחה וכבר מושיט הרב את ידו לעבר הרמב"ם הגדול, ספר אחד מני רבים המונחים על שולחנו. רובם ישנים ומשומשים, שנים של לימוד ואהבה עברו עליהם, והנה, מי יודע באיזה פעם, פותח הרב את הלכות תשובה פרק י' ונותן לרמב"ם לענות לנו על השאלות:
"וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה רבה עזה עד מאוד… יותר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו, שוגים בה תמיד כמו שצוונו 'בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך'…
כאן עוצר הרב ועובר להלכה נוספת המקשרת בין לימוד התורה ואהבת ה' "וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שצוה בה הרי זה עוסק בה לשמה".
"ללמוד תורה מתוך אהבה, אהבת תורה, אהבת אדון כל הארץ. לזה אדם צריך לשאוף" מסכם הרב ואומר "הלואי שיכלתי לומר לך שאני קם כל בוקר כארי רץ כצבי. הרמב"ם כותב כי אנשים שזוכים שכל עבודת ה' שלהם באהבה, הם בודדים, מכל החכמים והנביאים. ברור שזו תופעה נדירה. אינני מתיימר להיות שייך לאותם צדיקים ולאותם חכמים, אני כן מתיימר שאני מאלה השואפים והחפצים, מאלה שאהבת התורה והקב"ה שלהם יהיו אחוזים כאש שלהבת".
התאווה לקדושה
איך נולדים עם אהבת ה'? איך גורמים לאדם לחפש את הקב"ה בארבע לפנות בוקר? אני שואל את הרב איך לומדים משנה מתחת לשמיכה ורצים לשמוע כל רב שמגיע לעיר לדבר?
מסתבר שגם לרב אין הסבר של ממש "אתה בא ושואל אותי למה אני חייתי כך בתור ילד כזה, וילדים אחרים אז בפריז, או היום בתל אביב או בניו יורק מחפשים חיים אחרים, חיים של הנאה, ללא שום ייעודים, ללא מחוייבות, ללא אתגרים? איני יודע מה לומר לך. יש פסיכולוגים טובים ממני שיכולים לנתח את זה".
יצר לב האדם רע מנעוריו, אומר הרב ומביא את דברי חז"ל "משעה שננער ממעי אימו". "ליצר הרע יש 'פור' של שלוש עשרה שנה על יצר הטוב. הוא מתחיל במשימותיו שלוש עשרה שנה לפני כן" אומר הרב. והשאלה היא כמובן "באיזה שלב, ומאיזה סיבה, התאווה לתאווה הופכת להיות תאווה לקדושה? מתי אדם מתחיל להרגיש 'כן בקודש חזיתיך'?”
ובכל זאת, ספקולציות תמיד יש, וגם הרב מנדב הסבר משלו לאהבת ה' שבערה בו בילדותו, לאותו "משהו שבער בתוכי ונדלק" שלא ידע הרב כיצד לנסח "ובקושי היום". יתכן, אומר הרב, שדוקא הניגוד המובהק בין הבית שלו ובין הסביבה בה גדל חידדה אצלו את הדבקות בה' ובתורה "הבית שלי, ספוג תורה ויראת שמיים, היה שתול בתוך עיר בה יהודים הולכים בו לבית הספר בשבת. תאר לעצמך. יכול להיות שמשהו בניגוד הזה הדליק אותי, חידד וחיזק את הפן הדתי. אבל זו ספקולציה" אומר הרב "ספקולציה של אדם בגיל 76 שמבקשים ממנו לספר מה קרה איתו לפני שבעים שנה".
גם מחנה הפליטים אליו ברחו הוא ואחותו לא היה דתי, אם כי תפילה בנוסח יקי היתה שם, ועד היום, מספר הרב, "כשאני שומע בבית הכנסת את הניגון 'צדיק כתמר יפרח' בניגון יקי אני מתמלא בדמעות".
אהבת ה' בחיצוניות
רגע לפני שתרוצו לגיטרות ותשירו 'הקב"ה אנחנו אוהבים אותך' נותן לנו הרב לכטנשטיין דרך אחרת לאהבת ה'. "היום יש לא מעט צעירים שחושבים על אהבת ה' בהרבה חיצוניות" אומר הרב "תנועות והתבטאויות וכל מיני דברים. לא. זה לא משך אותי ולא מושך אותי".
האהבה שמשכה ומושכת את הרב היא "אהבה שבאה לידי ביטוי מעמקי הנשמה, אהבה של דוד המלך בפרק ס"ה בתהלים, זה מדבר אלי. אהבה מעומק הנשמה בלימוד תורה. לימוד התורה מלבה את האהבה הזאת". ואם במקרה שכחתם מה כתוב בפרק ס"ה אזכיר לכם את הפסוק הבא "אשרי תבחר ותקרב ישכן חצריך נשבעה בטוב ביתך קדש היכלך".
ילד זה לא מעבדה
תארו לעצמכם את הסיטואציה ההזויה הבאה, שעל פי השמועות גם מתרחשת במציאות במקומות בודדים: ילד יושב מול מחשב כמה שעות ביום, והדבר האחרון שמעניין אותו זה לפתוח ספר קודש. מה עושים?
מסתבר שעצות אמנם יש, אך מתכון קסם לאהבת תורה עוד לא הומצא "הורה יכול וחייב לעשות הרבה" אומר הרב "אך אין שום ערבון ואין שום ודאות שהוא שיצליח לנטוע בלב בנו או בתו נשמה של עבודת ה'. ילד זה לא מעבדה שאתה מכניס מרכיבים כך וכך, והופ- יוצא ילד איך שרוצים! אפשר לתת עצות, להדריך ולחנך".
אז מה ניתן לייעץ? אני שואל, והרב מנדב שתי עצות:
ראשית, אומר הרב, דוגמה אישית. "שאדם יראה, עד כמה שידו משגת, לתת דוגמה על ידי התנהגותו ואישיותו, על ידי עבודת ה' ואהבת ה' שלו". ושנית, השקעה. אם הילד אינו נמצא במרכז עולמו של ההורה התוצאות יהיו בהתאם. מסורת דורות, קובע הרב, זה לא מירוץ שליחים אלא נפש הנקשרת בנפש "כל זה צריך להתחיל מכך שהורה יבין מה הכי חשוב בחייו? מה האדם מבקש מחייו? מי שמבין שאותם עולמות שהוא בונה, אותם ילדים, הם מרכז חייו, שונה ממי שהבורסה היא מרכז חייו. זו לא אומנות, זו עבודה, זה מלאכה שיש עמה חכמה, להדביק את הילד במה שהדביקו אותו".
הראיון המלא יתפרסם בשבועון לצעירים עולם קטן
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
