בעניין ההיתר שלא לנפות קמח מתולעים

לפני כעשור ישבתי זמן רב על מדוכה הלכתית זו, והגעתי למסקנה דומה להיתר שפורסם בשעות האחרונות, שאין צורך לנפות קמח בימינו, אם הוא נשמר כראוי וקרוב יחסית לטחינתו.

בשנים האחרונות הדברים פורסמו מפה לאוזן כביכול בשמי, ועל כן אנשים לא מעטים שלחו אלי את הדברים שפורסמו בסרוגים אתמול, כביכול לחיזוק עמדתי ההלכתית להתיר שלא לנפות קמח. זו הזדמנות טובה עבורי להבהיר את הדברים, על מנת שלא תצא תקלה.

למרות דעתי – אין לשנות המנהג

אמנם לענ"ד אין חובה הלכתית לנפות קמח שנשמר מטחינתו הקרובה, בתנאים נאותים.

אולם, כמו כל דין מחודש והוראה לכלל ישראל, עלינו לשמוע מה גדולי חכמי ישראל סוברים ולא להורות במקומם בדברים הנוגעים למנהג ישראל כולו. על כן לאחר שגיבשתי את עמדתי לפני כעשור, עברתי אז בין עשרה מגדולי זקני הפוסקים לשמוע את דעתם. חלקם נפטרו וחלקם חיים עימנו, לאריכות ימים.

לא היה ולו אחד מגדולי זקני חכמי ישראל שהתיר זאת כהוראה לכלל ישראל. למרות שהסברתי את עמדתי היטב, על נימוקיה ההלכתיים. כולם סרבו להתיר זאת כהוראה כללית.

גם הגאון הרב דוב ליאור, שהסכים עם דברי בזמנו עקרונית להלכה, למעשה אמר לי שלא להורות זאת לרבים משום שעלולה לבוא מכך תקלה קרובה, ואמר שיש להמשיך במנהג הנפוץ לנפות קמח (אם כי הסכים להתיר ליחיד בשעת הצורך, אם ודאי לו ששקית זו אינה מתולעת. אך לא כהוראה גורפת לרבים לכתחילה).

מי שמנפה קמח מרוויח פי שלושה

על כן, גנזתי את דברי, ואמרתי לשואלים שאין לסמוך עליהם. משום שעלינו להישמע לגדולי הפוסקים הזקנים והמנוסים, ולא להתיר לרבים מה שנראה לנו כמותר אם כל גדולינו אוסרים זאת.

לפיכך – יש להמשיך במנהג לנפות הקמח לכתחילה. אמנם, אם הלחם כבר נאפה בדיעבד מקמח שמור היטב שכזה, בלי ניפוי, אזי הוא מותר (מעוד טעמים הלכתיים).

וכן אם הקמח נשמר במקפיא בסמוך לטחינתו, הוא מותר מעיקר הדין. אך שמירה במקום כמו ארון, או אפילו במקפיא שלא סמוך לטחינה, לא התירו זאת זקני חכמי ישראל בדור האחרון לכלל ישראל, והמציאות לא השתנתה בעשרים השנים האחרונות.

העולה מהדברים, שהמנפה קמח מעתה, ירוויח פי שלושה – הרי הוא מקיים את מנהג ישראל, הרי הוא נשמר משרץ, והרי הוא מקיים מצווה מהתורה לשמוע לדעת כל גדולי הדור.

ויה"ר שלא תצא תקלה תחת ידינו, ולא נפיל חללים בהלכה ח"ו.