פיצול סיעות

בעבר יכול היה חבר כנסת לעבור מסיעה לסיעה בקלות, בעקבות עריקה של אברהם קלנטר מסיעתו בעיריית ירושלים, נטבע המונח קלנטריזם, לתופעה ונעשו ניסיונות להילחם בה על ידי הקשחת התנאים למעבר בין מפלגות וסיעות.

תקנון הכנסת קובע כי כדי שסיעה תתפצל דרוש כי לפחות שליש מחבריה או שבעה ח"כים מבקשים להתפצל. סיעה שהתפצלה מקבלת את אישור ועדת הכנסת ומתפקדת כסיעה עצמאית לכל דבר. אם אין שליש מהחברים, לא יכול הח"כ או הח"כים להתפצל. הם יכולים לפרוש ולהקים סיעה נפרדת, שלא תקבל את ההטבות כסיעה. כדי להקשיח יותר את התנאים, ח"כ שהתפצל או הופרש מסיעתו לא יוכל להתמודד לכנסת הבאה במסגרת מפלגה קיימת.

אורלי לוי ויוני שטבון

כך נאלצה ח"כ אורלי לוי להקים מפלגה ולרוץ במפלגת גשר לאחר שהופרשה מסיעת ישראל ביתנו. בכנסת ה-19 היה זה חיים אמסלם שהופרש מש"ס או יוני שטבון ואלי ישי שפרשו מהבית היהודי וש"ס. לעומתם, הפרישה של בנט ושקד יחד עם שולי מועלם שהשלימה להם 3 מתוך 8 חברי הבית היהודי הפכו אותם לסיעה עצמאית וזכאים לפרוש ולקבל את מימון המפלגות.

בניגוד לפיצול סיעות, פיצול מפלגות נעשה בצורה קלה יותר, כשהסיעה מתפצלת למעשה למפלגות המרכיבות אותה. רשימת 'המחנה הציוני' שהורכבה ממפלגת העבודה ומפלגת התנועה התפצלה לשתי המפלגות בשלהי הכנסת היוצאת (בין כה התנועה הייתה כרבע מהסיעה המשותפת). וכך פוצלו תע"ל וחד"ש את 'הרשימה המשותפת' ללא סנקציות.

בכנסת הבאה צפוי הליכוד להיפרד בהסכמה מהרב אלי בן דהן שהוצב במקום ה-28. כדי להתגבר על מכשולים משפטיים, רץ הרב בן דהן במסגרת מפלגת המדף אח"י. גם בלי זה, יכולה הסיעה להתפצל בהסכמה.