השבוע קיבלו ילדים רבים בחינוך הדתי מכתבי סירוב מהמוסדות אליהם ניסו להתקבל. כביכול שנה הדבר מעורר סערה ברשת, אלא שעלינו לבחון כיצד ניתן לתקן זאת ובעיקר מה עלינו לדרוש מנבחרי המגזר שלנו שעומדים בימים אלו לבחירה.

במישור האישי, הורה שבחר לשלוח את בנו למוסד ממיין, עליו לקחת בחשבון שיש סיכוי שבנו יהיה מאלה שלא התקבלו. אי אפשר גם לאכול את העוגה וגם להשאירה שלמה ואלה כללי המשחק בהם הוא בחר לפעול.

לאותם הורים אספר את הדברים שאמרה לי אמש אימא לילדים בחינוך הדתי, ודברים מעין אלו אני שומע כמעט מידי יום:  "שלחתי את הבכורה למוסד דתי אליטיסטי. מרדף שלם בשביל להתקבל, להיות שם, לשלם וכו'. את הילדים שבאו אח"כ כבר שלחתי למוסד "רגיל" ואינטגרטיבי. הפחידו אותי על הרמה הדתית, ההישגים הנמוכים וכו'". ואז ממשיכה האימא ומספרת: "בפועל, גיליתי שדווקא המוסד המכיל, ידע להתמודד טוב יותר עם הילדים שלי. אותה הכלה ואולי אף עממיות הביאה אותם להגיע להישגים טובים יותר, הם פיתחו אישיות עמוקה יותר, וגם הגיעו לרמה דתית גבוהה בהרבה".

ואולם, העצות האישיות אינן פותרות את המצב הכללי, ואין בהן מזור לאזורים שבהם חוסר תכנון ואכיפה, הביא למצב שבו כל המוסדות ממיינים.

לפנות לנבחרי הציבור

לשם כך, אין לנו ברירה אלא לפנות בימים אלו כהורים, לנבחרי הציבור שעשויים לייצג אותנו. עקרון הבסיס שיש לדרוש הוא פעולה לפי מדיניות סדורה אשר תיקח אחריות על כלל ילדי ישראל, תוך שמירה על תחרות הוגנת בין מגוון המוסדות.

על מנת להביא לצמצום הפערים החברתיים ולנתינת מענה לכלל ילדי ישראל יש להקפיד כי לכל מוסד יסודי יתקבלו כל החפצים בחינוך דתי. הרישום יעשה באופן אוטומטי דרך עיריות, מועצות ומוסדות רשמיים. לא יונהגו ראיונות קבלה, מבחני מיון, תקנונים מדירים וכדומה. לכיתות תיכון (י’-י”ב) כן ניתן לקיים מבחני קבלה בהתאם להוראות מינהל החמ”ד, ובתנאי שקיים במקום תיכון ציבורי דתי הפתוח לכל. בכל מקרה, תמיד תינתן עדיפות ראשונה למי שגר באזור בית הספר. קבלת תלמידים מאזורים אחרים אינה יכולה לבא על חשבון התלמידים שחיים באותו אזור.

הפיקוח יוודא את קיומו של איזון חברתי ולקיחת אחריות בין כלל המוסדות בכל אזור. הדבר יבוא לידי ביטוי בפיקוח הדוק על קיום שעות פרטניות, כיתות טיפוליות, מענה לעולים ממדינות שונות, ילדים מחוננים, תקני יעוץ חינוכי, שירות פסיכולוגי ועוד.

למנוע פתיחת מוסדות ללא הצדקה מספרית

על מנת לוודא התייעלות תקציבית, צמצום שכר הלימוד הגבוה ושמירה על תחרות הוגנת בין המוסדות, קיים צורך דחוף בהקפדה על גודל מינימלי של מוסדות חינוך (לפחות 3 כיתות בשכבה). לשם כך יש לאחד מוסדות קטנים ולמנוע פתיחה של מוסדות חדשים ללא הצדקה מספרית מובהקת.

התקצוב הדיפרנציאלי לכלל מערכת החינוך, בהתאם לדירוג החברתי-כלכלי של בית הספר, יורחב גם למוסדות על יסודיים, על שלל מרכיבי התקצוב.

כל אלה, ייצרו תגמול למוסדות אינטגרטיביים, יגדילו את גודל המוסדות הקיימים, יצמצמו את הפערים החברתיים וממילא יורידו את האטרקטיביות של מוסדות אליטיסטים ואת הרדיפה הלא מוצדקת אחריהם. פחות ילדים ירצו לצאת למוסדות ממיינים ופחות תלמידים יאלצו לקבל מכתבי סירוב.

חלק מהדברים הנ"ל אינם קלים ליישום. הם מחייבים את נבחרי הציבור שלנו ללמוד את המילה "לא" ולהבין שהחינוך הדתי אינו שטיבל שמחלקים בו סוכריות. תיקון מערכות החינוך הדתי, מחייב ראיית על ומדיניות ציבורית רחבה שתועיל לכל הציונות הדתית, על גווניה השונים.

שמואל שטח, מנכ"ל נאמני תורה ועבודה