שגיאה: סוג קובץ לא נתמך

המנהג לשים אפר שריפה בראש החתן, הוא מנהג עתיק יומין, שנזכר בתלמוד (בבא בתרא ס ע"ב) מאי על ראש שמחתי אמר רב יצחק זה אפר מקלה שבראש חתנים א"ל רב פפא לאביי היכא מנח לה במקום תפילין שנאמר (ישעיהו סא, ג) לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר. וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה שנאמר (ישעיהו סו, י) שמחו את ירושלים".

הרמב"ם בהלכות תעניות פרק ה פוסק מנהג זה להלכה: "וכשהחתן נושא, לוקח אפר מוקלה ונותן בראשו מקום הנחת תפילין. וכל אלו הדברים, כדי לזכור ירושלים.." ומרן השו"ע נפסק (או"ח תקס, ב) "כשהחתן נושא אשה, לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין".

אז מדוע התקבל המנהג לשבור כוס?

הרמ"א על הסעיף הזה כתב "ויש מקומות שנהגו לשבר כוס בשעת חופה, או לשום מפה שחורה או שאר דברי אבילות בראש החתן". כלומר, הרמ"א מעיד שאצל יהודי אשכנז, שינו את המנהג התלמודי, והנהיגו לשבר כוס בשעת החופה או לשים מפה שחורה בראש החתן.

חכמי אשכנז אמרו, אולי החתן כלל לא מניח תפילין, וא"כ אז אתה לא שם לו "אפר תחת פאר" כלומר אפר במקום תפילין. הראש שלו זה אפר, אז מה אתה תשים שם?

החשש מפני אלו שלא מניחים תפילין, אחרי בקשת המחילה, טעון עיון. מדוע? כי אם הבעיה שלהם שרבים לא הניחו תפילין? תשימו אפר בראש החתן ותבכו פעמיים. פעם על חורבן המקדש, ופעם על החורבן הרוחני שהחתן לא מניח תפילין. ולא יהא זה בשביל החתן אלא כמו כפרות שנהגו האשכנזים בכפרות. אז אם כן, למה להימנע? בדיוק הפוך.

האם יש מקור לזה שהחתן שובר את כוס?

בגמרא במסכת ברכות (ל ע"ב) מסופר "מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא אייתי כסא דמוקרא בת ארבע מאה זוזי ותבר קמייהו ואעציבו".

כלומר, מר בנו של רבינא ראה שהחכמים שהשתתפו במסיבת שמחת הנישואין היו יותר מדי עליזים. צריך לשמוח אבל לא בעליזות, כמו השגעונות שמרימים את החתן וזורקים אותו למעלה וכל הדברים האלה. אותו אבא חכם, הביא כוס יקרת ערך, וניפץ את זה בפניהם, במקום שמחה שם תהא רעדה, זה המטרה. גילו ברעדה, אל תפריזו בשמחה.

אז אמרו חכמי אשכנז, אם לא נניח אפר במקום הפאר, נקיים את הגמרא הזו, ניקח כוס זכוכית ונשבור אותה ונרעיד את הלב כזכר החורבן. מזה התגלגל המנהג שלא האבא שובר את הכוס, אלא החתן. ומזה התגלגל שלא על ידי ניפוץ, אלא על ידי הרגל.

אך כאמור לא רק שהתרחק המנהג המקורי אלא קיבלו תוצאה הפוכה. בגמרא רצו לצער, להדהים, ואילו בימינו בדיוק הפוך, הפכו את זה למבחן גבריות ומזל טוב. וכבר שאלה אותי כלה אחת האם גם היא יכולה גם לשבור כוס.

הרב עובדיה יוסף זצ"ל הקדיש סימן שלם (אבן עזר סימן ט' סעיף ג') שהוא מטפל בנושא הזה, והוא אומר, והן עתה אחסור דרא [הדורות נחסרו] הן רבים עתה הארץ, שבעת ששוברים את הכוס כל הקרואים ממלאים פיהם צחוק וקריאות מזל טוב, ההפך ממה שרצו בגמרא. והחתן עצמו שעושה זאת בגבורה, לסיים בזה את טקס הנישואים, ממלא את פיו צחוק על כוחו כי רב. והפכו כוונת המנהג היפה הזה שנועד לשם עוגמת נפש, על חורבן בית קודשנו ותפארתנו ולהעלות את ירושלים על ראש שמחתנו, למנהג טפל של צחוק וקלות ראש.

למה צריך את כל הדברים האלה? הרי הרמ"א בכבודו ובעצמו אומר, או בשאר דברי אבלות. כלומר, לאו דווקא שבירת כוס אלא כל דבר שניכר על פניו שזה סימן אבל, שמים מטפחת שחורה או דבר אחר שמעציב.

התשובה ההילכתית היא שקיימת אפשרות לשנות ולחזור למקור מכוח דבריו של הרמ"א שהם מקור המנהג הזה. צריכים לשנות והגיע הזמן לשנות, כי זו לא פעם ראשונה שקורה מקרה שהחתן נחתך ברגלו, ובמיוחד שכאמור זעקתו של הרב עובדיה יוסף שזה הפך להיות הוללות. וודאי וודאי יש מקום לשינוי הזה.

אז מה הרב מציע לעשות לזכרון המקדש?

הגיע הזמן שיחזרו למקור התלמודי ששמים אפר בראש החתן. יש לציין שיש כיום תלמידי חכמים רבים כבר מתקדמים חוזרים אל המדקדקים ששמים אפר בראש החתן. אך כיוון שהמנהגים האלו פסקו אצלם, הם מתחילים לחשב כמה כמות אפר לשים, שעור כזית, שעור כביצה, אך אצלנו המנהג משתלשל מדור לדור, אז אנחנו יודעים ששמים מעט אבל הם פשוט שכחו את המנהג.

היה מעשה פה בארץ בחתונה של בני תימן, שהאבא היה מחוייב לכבד רב אשכנזי גדול, וכובד אותו רב בנתינת אפר על ראש החתן. הביאו לו אפר בצלחת, ואותו כוונתו לשם שמיים לעשות כשיעור, שפך על החתן את הצלחת כולה. זה היה חורבן שאין דומה לו.

כל אלה שבר של העברת מנהגים. אבל אצלנו ב"ה המנהג השתמר. הרב יוסף קאפח זצ"ל מספר, שכשהיה האבא בתימן שם את האפר בראש החתן ואומר בדמע קטע מרגש בזכרון ירושלים, וכולם מסביב היו דומעים.

היום נבכה שתי דמעות, דמע על ההידרדרות הרוחנית, ודמע גם על חורבן המקדש שטרם נבנה.