את הדברים אני כותב כאיש הציונות הדתית, בשר מבשרה מאז ומעולם.

כמה טיפשות, יהירות, צדקנות וטהרנות יש בהתנהלות הגמלונית של מי שמגדירים את עצמם כשליחי הציבור הדתי-לאומי.

כמה זחיחות ואנינות נובורישית מזדחלות עתה כמים רעים לתפוס את מקומם של קרבות האגו שהיו עד עכשיו מנת חלקה של הסאגה המביכה של מגעי השתלבות 'הבית היהודי' ו- 'האיחוד הלאומי'.

וכל זאת לשם מה? – כדי לדחוק 2-3 מנדטים של 'עוצמה יהודית' אל מחוץ למחנה, שמא ידבק בחליפה-על-חולצה-לבנה-בלי-עניבה הרבנית רבב.

אכן, דעותיהם וודאי סגנונם של נציגי 'עוצמה יהודית' בוטה, לעיתים וולגרי, והפרגמטיות המזרוחניקית זרה להם.

אכן, לא אותם החשיב אורי אורבך ז"ל כ- 'דתיים נורמליים', אז מה? – נפסול בשל כך כינון זמני של בלוק טכני שיוקם כדי שגוש הימין לא יפסיד?!

עד כדי כך מטומטמים אנחנו? מתי יתאפסו רבני המילים-יפות-ללא-כיסוי; באימוץ תכנית המאה של ארצות הברית?! בהסכמי אוסלו 2019?!

זו בדיוק שנאת החינם בגינה לא נבנה בית המקדש בדורנו

כל הנוגעים בדבר שווים את שלהם. כל אחד ואחד מהמתבצרים בעקשנותם בפוזיציית ה- 'עד כאן'.

כל אחד והקו האדום האדיוטי שלו תורם את תרומתו הנלוזה להכשלת מהלך האיחוד המתבקש.

כשהפסד הגוש יגיע ותקום ממשלת אחדות, או הס מלדמיין ממשלת שמאל, תעבור בסך תהלוכה עלובה ואקלקטית של אישים שנפחם יקטן פתאום כל אחד חזרה למחילתו. באוזניים שמוטות וזנב מקופל ישב כל אחד מהם, איש איש בדממתו ההמומה ועיניו מוכות התדהמה, להתייחד עם זכר הקו האדום הפרטי שלו.

כל אחד מהם אז יבכה את מות התמוז ויזיל דמעה מלוחה על אלילו שהכזיב. או אז, מאוחר מדיי, יבינו, כי לעיתים, עצוב ככל שזה נשמע, אלוהי המתמטיקה הפשוטה מנצח.

נטייה טבעית היא לשקול דברים פעם ופעמיים, לבחון תרחישים אופציונליים ולתת משקל לתחושות בטן.

הקרביים מבטאים מה שהשכל עוד מתחבט בו. אבל לעיתים, כבעניינינו, הסיפור מקופל כולו בתחשיבים אפורים של אחוזי הצבעה, מספרי מנדטים ואחוז חסימה מאותגר-דמוקרטית.

לפעמים מה שנראה על פניו הוא כל הסיפור. ההיסטוריה, בניגוד לזיכרון האנושי המתעתע, מאד לא סלחנית כלפי מי שברגע שנצרכה חשיבה פשוטה ומעשיות מתבקשת, התעקש להתפתל ולהתחכם, להתפלמס ואחר כך להשתבלל להחלטה שנתנה לו להרגיש לרגע חשוב ועקרוני, בלתי מתפשר.

בסוף מדובר בפוליטיקה

בסופו של יום מדובר בפוליטיקה, הא ותו לא. בהכרעה שאופייה מכאנית בעיקרה, טכנית.

הבחירה לאחד רשימות כדי לשמר קולות היא פרוצדורלית. לכן הידרשות מוגזמת להבדלי גישות בענייני אמונה ופילוסופיה איננה מתאימה.  

יש לקוות שהקולות הצעירים הנשמעים במרשתת, אלה המהווים כיום אחוז עולה וגואה ממצביעי הימין הדתי 'הנורמלי' יעמסו על שכמם המפוקח את ההיחלצות מהדיסוננס שלקו בו זקני השבט המשופמים, עת יידחקו לתוצאה הפרדוקסאלית של הצבעה פרגמאטית ומתחייבת: 'עוצמה יהודית'.

הכותב הוא עו"ד, חבר קיבוץ מתנועת הקיבוץ הדתי