הומופוביה אינה נובעת מהתורה. התורה השתמשה במילים "תועבה" גם לגבי מאכלות אסורות, ואנו לא הפכנו לשונאים כלפי אוכלי אוכל שאינו קשור. יש דברים הרבה הרבה יותר שפלים שהתורה והנבואה דיברו עליהם, בעיקר במישור המוסרי. בכלל, אנחנו עוסקים בבני אדם. בזהותם. במצוקתם. בכאבם. באינטימיות שלהם ובתפקודם החברתי. במקביל, אנחנו עוסקים במצוות התורה, בקדושתה, במחוייבות לה ובדביקות בה. מדובר אפוא בנושאים החשובים ביותר בעולמנו, וכל העיסוק מחייב שפה רכה, עדינה, בהירה ורגישה. עדינות השפה מחייבת גם זהירות בתחום המינוחים: סטייה, תועבה, הומאניות, נטייה הפוכה וכדו'. לכן, צריך להתבטא בזהירות, ושגיאות מי יבין.

התורה אמרה שקיום יחסים בין בני אותו מין אסור, כפי שקבעה שאסור לחלל שבת או איסורים חמורים אחרים. מחד גיסא, צריך להתרחק מאפולוגטיקה ומניסיון להסתיר את איסור התורה. הניסיון לטעון כי אלו מותרים הוא סילוף התורה חס ושלום. בד בבד, התורה לא יצרה עולם של שנאה, של הגדרה כסטייה, האשמה, וכדו'. היא אמרה שאסור לקיים יחסים חד מיניים, וזאת צריכה להיות העמדה הציבורית לשני הכיוונים: מחד גיסא, אמירה אמיתית וחד משמעית כי התורה אוסרת; מאידך גיסא, ניקוי עצמנו משנאה, מבוז, מהגדרות אישיותיות, ומניתוח מוטעה של מקורות הנטייה.

הדבר נכון לא רק בעת ההתייחסות של "אחד על אחד", אלא גם בשפה הציבורית. יש בנו בשורה של ממש, הנעוצה כבר בראשית הבריאה: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו, והיו לבשר אחד", והיא מעצבת את בשורתנו לעולם בתחום האהבה ("לא טוב היות האדם לבדו") המשפחה, הזוגיות והמשך הדורות. אנחנו צריכים לשאת את הבשורה החיובית הזו במלוא עוצמתה, ולפתח עוד ועוד את קדושת המשפחה. בשורה זו אינה מתבססת על שנאה או עוינות להולכים בדרך אחרת. בלי להסתיר את המחלוקת הרוחנית העמוקה צריך להתנהל בשדרה הציבורית כבעלי בשורה ולא כמפיצי עוינות ושנאה.

ועיקר העיקרים – כל עוד אנחנו נעסוק בהתקפה מה אסור לעשות ולא נפתח בבירור מהו האופק הפתוח בפני הבחורים והבחורות האלה – כל מה שאנו עוסקים בו הוא חסר משמעות. אין תנועה רוחנית יכולה להתקיים כתנועה שכל מהותה היא תנועת נגד.