מכתב גלוי לרב"ט אברהם אפלקר

בע"ה מוצאי יום העצמאות התשע"ב.

אברימי היקר.

ראיתי היום את הטקס בבית הנשיא שמעתי שמקריאים את שמך וליבי החסיר פעימה.

ראיתיך במדי צה"ל, הולך זקוף קומה והתרגשתי עד כדי כך שגרוני נחנק ופרץ דמעות ירדו מעיני.

אני רוצה לחזור אחורה כ- 12 שנים. לקראת שנת הלימודים התשנ"ט. הגענו משפחתי ואני לשליחות חינוכית בחיפה. עיר בה נולדת וגדלת. משימתי הייתה לנהל את חטיבת ברקאי- חטיבה צומחת בתוך בית ספר קיים. בהחלט משימה מורכבת. נוסיף לזאת גם את המעבר עם 3 ילדים לחיפה(מבחינתנו מקום רחוק ואולי אף נידח…),להתאקלם עם המשפחה במקום חדש, לנהל בית ספר בתוך בית ספר… די באלו בשביל להיות מאותגר בלשון המעטה.

ואז הגיע אתגר נוסף. בקיץ לפני פתיחת שנת הלימודים התארחנו – משפחת שירן בחיפה וסעדנו אצלכם סעודת ליל שבת. היית לפני כתה ג' והייתה לשנינו היכרות נעימה אך שטחית למדי. בכל זאת אני "המנהל" ואתה תלמיד בכתה ב'. באותו ליל שבת לא קלטתי שאתה אברימי הולך להיות חלק בלי נפרד משגרת יומי ומהאתגרים העומדים בפני בשנתיים הבאות.

ממש לפני פתיחת שנת הלימודים כשבנוסף לניהול החטיבה קיבלתי על עצמי חינוך כתה ג' – נחתה עלי "פצצה נוספת".

אימך היקרה יהודית- ביקשה להיפגש עימי.

בפגישה שארכה כשעה ארוכה היא גוללה בפני את סיפור לידתך וצמיחתך. את העובדה שהרופאים לא נתנו לך סיכוי לשרוד עקב הבעיות הרבות שהיו מנת חלקך מיום בו יצאת לאוויר העולם.

אמך הסבירה לי שהגעת עד הלום כנגד כל הסיכויים ובעזרת עקשנות, מסירות, תמיכה ואמונה בלתי מתפשרים של הוריך ומשפחתך.

הפגישה הייתה קשה. התיאורים של אמך בשיחה היו קשים ולא הותירו אצלי ספק: אני הולך לקבל תלמיד עם נכות ומגבלות לא פשוטות מכל בחינה שהיא. תלמיד שאמור לשאוב ממני כ"כ הרבה אנרגיה, כוחות, זמן, ותשומת לב. לכל מהלך שלי יש משמעות רבה. איך אעשה זאת?? איך אעמוד בדרישה מורכבת כ"כ ועם כ"כ הרבה אתגרים מעצם תפקידי ומקום מגורינו החדש?

נפרדתי מאימך כאשר בליבי מקונן חשש רב.

נפתחה לה שנת הלימודים התשנ"ט.

כתה ג' בנים – חטיבת ברקאי בביה"ס מוריה ברקאי חיפה. כתה שלמה— ועוד תלמיד. אברימי אפלקר. נכה, מתקשה בתנועה, מתקשה בכתיבה. מתקשה במשחק. בקיצור – פרוייקט גדול שהוא ילד אחד!!!

שיעור ראשון עם המחנך שהוא גם המנהל(אולי קצת "מפחיד" לתלמידים בכתה ג'…).

הדבר שיוצא לך מהפרצוף ושבולט כ"כ הוא– החיוך. חיוך כובש. חיוך של מנצח. חיוך שאומר: הנני כאן. בלי מבצעים והנחות.

כאילו אמרת לי: תתאמץ אתה הרב ישראל חצי ממה שאני מתאמץ והכל יהיה בסדר. אתה תראה.

ויום רודף יום. ואתה אברימי היקר מתגלה כתלמיד שלא מוכן לקבל שום מבצע. שום הנחה. שום וויתור. שום יחס מועדף. לא בשיעורים. לא בהפסקות. לא בטיולים. לא בהסעות. לא במשימות הבית. לא במבחנים.לא בכתיבה שהייתה קשה עליך. בשום דבר לא ביקשת יחס מועדף למרות כל המגבלות שהיו ועדיין יש לך.

להיפך – אתה מתגלה כמנהיג. כילד שובב ומצחיק.היית ממובילי הכתה בשינון, בתפילה, בארגון האירועים והמשימות. נבחרת לוועד כתה שנתיים ברציפות. בכל מקום בו הייתי זקוק לעזרה כמנהל, כמחנך – הופעת. תמיד הקפדת להשיב לי כשאני שואל אותך מה שלומך: "ברוך ה' תמיד טוב ולעיתים היית אומר במבט שובבי: "ברוך ה' תלמיד טוב…".

אצלך אין, לא הנחות ולא אנחות.

וככל שעוברים הימים, השבועות, והחודשים אני נדהם מהיכולות שלך. מהכוחות שבך. בלי טיפת רחמים עצמיים.אט אט אתה הופך להיות מבחינתי דמות משפיעה, דמות ממנה אני שואב כוחות, תובנות, יכולות, תעצומות נפש.

בסוף כתה ג' כתבתי לך בתעודה: "אברימי היקר,זכות גדולה היא להיות המחנך שלך. יותר משלימדתי אותך, למדתי ממך. ללמוד ולהתמודד, להתמיד ולהצליח."

אני רוצה להזכיר לך אירוע אחד שנחרט בזיכרוני יותר מאחרים.

באחת ההפסקות שיחקנו יחדיו כדור רגל – כתה ד' ואני.

בגלל הקושי שלך בתנועה עמדת בשער. לפתע אחד התלמידים בעט לשער בעוצמה והכדור פגע בראשך והעיף אותך לפחות מטר וחצי ימינה. עמדתי חסר אונים אל מול הסיטואציה. נפלת כ"כ חזק שהייתי בטוח שנפגעת פיזית פגיעה משמעותית. רצתי לעברך עם עוד מס' חברים אך לפני שהגענו אליך הזדרזת והתרוממת, חייכת ואמרת לי – ממשיכים!

שאלתי אותך אם אתה רוצה לנוח, להירגע ואמרת לי בפסקנות: ממשיכים! וגם מחר אני שוער! היו לך דמעות בעיניים. ידעתי שכאב לך מפגיעת הכדור ומעוצמת הנפילה. אך אתה בשלך. רואה קדימה. חושב קדימה. חי קדימה.

מבחינתי זאת הייתה חוויה מכוננת. אז הבנתי באופן ברור מהי נחישות. אמונה. התמדה. עקשנות. גבורה.

זאת מצוינות להבנתי.

לאחר שנתיים נפלאות בחיפה שבנו לגוש עציון וביום בהיר אחד קיבלתי ממך מכתב אישי ומרגש, בו תיארת לי כמה אתה עצוב שעזבתי וכמה אני חסר לך. זה היה יום קשה מאוד עבורי. השבתי לך בדברי חיזוק אך בליבי הרגשתי כאב מפלח. כפשוטו.

כשנתיים לאחר מכן זכיתי להשתתף בחגיגת בר המצווה שלך בירושלים. היה חשוב לך שאגיע. לי עוד יותר חשוב היה להשתתף ולשמוח עימך. אני זוכר את התרגשות שאחזה בי כשסיפרתי באזני כולם עד כמה למדתי ממך וקיבלתי ממך השראה. הקראתי באזני כולם את ההערה שכתבתי לך בתעודה בכתה ג'.

בשנה האחרונה שמעתי מאמך ומדודתך כי אתה מתכונן להתנדב לצה"ל לאחר שנת הכנה בישיבה בעלי. נדהמתי. הרי חזקים ובריאים ממך יכולים לקבל ומקבלים פטור. במחשבה שנייה חשבתי לעצמי – אתה הרי לא מחפש מבצעים. גם לא הנחות. לא "דילים" ולא "מציאות".

והיום כששמעתי את שמך – וראיתי אותך צועד בביטחון, בעוצמה ובהחלטיות הכ"כ מאפיינת אותך וכשראיתי את נשיא המדינה טופח רק לך על השכם – חשתי עד כמה הדברים שכתבתי לך בתעודת כתה ג' הם תקפים שבעתיים להיום. "אברימי היקר. זכות גדולה היא להיות המחנך שלך. יותר משלימדתי אותך, למדתי ממך. למדתי ממך ללמוד ולהתמודד, להתמיד ולהצליח."

כיום – כשאני מקדיש חלק נכבד מזמני לקדם תלמידים ואנשים במסגרת פרוייקט מיכא"ל – פרוייקט המצויינות של מערכת החינוך בישראל – אתה מהווה מבחינתי השראה ומודל נפלא למיצוי יכולות, מימוש כישרונות,התמדה, אמונה ונחישות.

רב"ט אברימי אפלקר.

אני מצדיע לך!!

אוהבך,

ישראל שירן