יש גורם אחד במשוואה שבתוך כל הדיונים אודות פמיניזם, פוסט פמיניזם ופמל"שיות (פמינסטיות לשעבר) שכחנו. ואלו הילדים.

אז דיברתן איתי על מימוש וקריירה ומה אני מתערבת. שכל אחת תעשה מה שטוב לה שכל זוג יבחר מה שנכון להם. רק שזו תשובה שמתעלמת מגורם משמעותי בדיון שלנו. והוא כמובן הילדים והמקום שלהם.

כמי שעבדה בפיקוח קייטנות בקיץ האחרון נחשפתי למציאות עגומה. ילדים שפוגשים בהוריהם ב-19:00-20:00 בערב. לא סביר שילד ייצא מהבית בשבע בבוקר ויחזור אליו בשש. זה לא סביר. יש כאן בעיה שצריך לתת עליה את הדעת.

שום מטפלת היא לא תחליף לאבא ואמא

כשהרמב"ם עוסק בפשטות בנושא של הטבע האנושי ועבודת המידות (הלכות דעות א,ד) הוא מדבר על דרך הבינונית. דרך האמצע שהיא דרך הזהב. ומה יש לעשות כשאדם נוטה לצד אחד? עונה הרמב"ם שעליו ללכת לקצה השני. אם ניקח את הרעיון של הרמב"ם וננסה ליישם אותו בשיח שלנו, אני בעצם מבקשת להשמיע קול ברור שיש לנו בעיה. ואין לי פתרון. כלומר יש לי. אבל אינני בטוחה שהוא ישים כרגע בגלל יוקר המחיה.

נכון להיום משפחה עם ארבעה ילדים צריכה להכניס משהו כמו 20-25 אלף שקל כדי לחיות בצורה סבירה. ובשביל זה צריך בדרך כלל שני מפרנסים. אז איך נייצר הורה שמקבל את ילדיו כשהם חוזרים מבית הספר או מעט אחרי נניח בשתיים וחצי שלוש? אני לא יודעת. אבל מה שאני יודעת בוודאות זה, שהחיים האלו של מציאות בה שני בני הזוג עובדים במשרות מלאות+, שבים בשש-שבע בערב . הם מייצרים ניכור. ילדים שנמצאים עד שמונה בערב עם אדם זר הם ילדים עצובים. ושום מטפלת טובה ככל שתהיה לא יכולה להוות תחליף לאבא, לאמא.

באדיבות המצולמת

אז מה אני מציעה?

אני מציעה לייצר שיח ששם את הילדים במרכז. שמודה שמשהו באופן בו אנו חיים היום זז. שיש לזה הרבה תוצרי לוואי חמוצים. ושאולי במקום לחשוב על שלום במזרח התיכון עלינו לחשוב על מפלגה שתביא מצע חברתי. כזה שנותן את הדעת למציאות הלא סבירה הזו ליוקר המחייה. בקושי של משפחה לפרנס את בניה בכבוד ולעמוד בכל התחייבויותיה הכספיות.

ילדים לא נמצאים בדיונים האלה על משפחה. קריירה . מימוש. ומה שביניהם. אבל נחמד יהיה לדון איתם באופן בו הם חווים את המציאות הזו ולחשוב ביחד איך מביאים שינוי. איך משמיעים קול מעורר השראה במרחב הביתי שמושגים כמו אינטימיות. קירבה. הופכים להיות מרכזיים לא פחות ממימוש עצמי ותקרות זכוכית שנשארו לפרוץ.