ברוח החג הקרב ובא, ראיתי לנכון כי חשוב לשבור כמה מיתוסים בענייני "שעבוד" וחרות" בענייני הלכות נשים.

החלטתי להבהיר באופן נחרץ, לאלו שבאמת אינם מבינים. אנחנו הנשים הדתיות, לא משועבדות להלכה. אנחנו לא הולכות  באופן צנוע, שומרות על אורך השרוול ועל הקוטר של המחשוף רק בגלל העובדה שאנו מחויבות לכך. אורך החצאית והחולצה הלא צמודה אינן תוצאה ישירה של "שעבוד"  וכפיפות להלכה.

להיפך. בזכות הצניעות ובגלל ההקפדה הכל כך נכונה ומדויקת של ההלכה, אנחנו זוכות בחרות אמיתית.

נשמע מופרך? תנסו להבין.

איזו אישה  שהולכת ברחוב עלולה לסבול מהערות משפילות, מטרידות וסקסיסטיות? על פי רוב הסיכויים תהיה זו אישה שהולכת בלבוש פחות צנוע ויותר חושפני. (כתף ערומה, רגל גלויה, זה לא באמת משנה). בדרך כלל אישה דתית, שלבושה בטוב טעם אך באופן צנוע יותר, תהיה פטורה מהערות ושריקות שכאלו. זוהי החרות.

להתלבש באופן עדין וצנוע, עוזר לנשים לזכות בפּטור מהטרדות מיניות במקום העבודה, להיות חופשייה מההשפלה מכינויים פוגעניים, מהנשיקות על הלחי במקום "בירכּת שלום" ועוד.

אין ספק כי בחירת בגדים ללבוש  זוהי הצהרת  תרבות. כולנו מתלבשים בהתאם לעולם הנורמות שלנו. מנכ"ל חברה גדולה לא ילבש חולת טריקו לעבודה, כמו שרב לא ילבש מכנסיים קצרים כאשר הוא בא ללמד בישיבה, או שמוסכניק מצוי לא ילבש חולצה מכופתרת כאשר הוא יוצא לעבודה. אנחנו חיים תרבות. אנחנו מתלבשים תרבות.

אבל כאשר אשה דתית מתלבשת איך שהיא רוצה ועומדת בסטנדרטים של ההלכה, היא פטורה מלחצי החברה להראות "אופנתית" "שיקית" או כל מונח אחר. היא אינה חייבת להיכנע להכתבות חברתיות אופניות כאלו או אחרות. היא חופשייה ללבוש מה שהיא רוצה באמת ולא מה שהחברה חושבת שצריך ללבוש.

אישה דתית היא לא פחות יפה או לא פחות מכובדת. להיפך. אופן הלבוש הצנוע שלה, תוך הקפדה על הלכות הצניעות, עוזרות לה רק לכבד יותר את עצמה ואת הגוף שלה. הן בעיניה והן בעיני הסובבים אותה. זוהי החרות האמיתית.