יותר מששאול מופז ניצח, ציפי לבני הודחה מראשות קדימה.

לבני אף פעם לא הייתה דמות כריזמטית שיכולה להנהיג אחריה, ומיום ליום התברר כי היא יותר פלקט המציג את מה שאומרים לה יועצי התקשורת להגיד.

למרות שעיתונים כמו ידיעות וYnet הריצו אותו כאלטרנטיבה לנתניהו, התגלתה לבני כדמות חלולה וריקנית, המדקלמת סיסמאות וקלישאות.

זה לקח זמן, אבל אחרי שהמפלגה התרסקה בסקרים וממפלגת שלטון, הפכה למפלגת ספסלים אחוריים של האופוזיציה, גם המתפקדים הבינו שחייבים להחליף את הראש. מופז אולי לא אלטרנטיבה שלטונית לנתניהו, אבל עצם השינוי כבר מפיח תקוות חשדות במפלגה.

השינוי בקדימה, מתחבר גם לשינויים פרסונליים שנעשו גם במפלגות אחרות באופוזיציה. במפלגת העבודה, הצליחה שלי יחימוביץ' לגבור על ארבעה מתמודדים אחרים בדרך לראשות המפלגה, כשהיא מציגה סדר יום חברתי, בהתאם להשקפותיה.

במרצ, קפצה זהבה גלאון מהמקום הרביעי למקום הראשון, כשהיא תוביל את המפלגה המרוסקת בבחירות הבאות עם האידיאולוגיה שלה.

רק בציונות הדתית, נראה ששום דבר לא עומד להשתנות. למרות ההליכה לפריימריז בבית היהודי, נראה כי גם בבחירות הבאות שבעת השחקנים שמרכיבים היום את הסיעות, ישולבו בצורה זו או אחרת גם ברשימה לכנסת הבאה.

האם בחמש השנים האחרונות שמענו קול חדש בציונות הדתית? האם יש מועמד שיכול לסחוף אחריו את מאות אלפי המצביעים הפוטנציאליים של המגזר?

לציונות הדתית, דרוש ניעור חזק כדי שהיא תוכל להחזיר לעצמה את הרלוונטיות, כדי שיתחילו לספור אותנו בחזרה.

בין אם ייבחר הרשקוביץ או אורלב, ואפילו אם כצ'לה יעמוד בראש, עדיין לא נעשה שינוי מהותי, שיכול לעצור את הסחף ואת תחושת הייאוש מהמפלגה הדתית.